אני יושב לי כאן וחושב על איחולים לתקופה חדשה... אולי באמת
הגיע הזמן שאני אכתוב איזה משהו אופטימי.
אני חושב, די, נמאס לי, עד כאן. משנה גישה. אז כן הלכתי 5
קילומטר, וכן הרגשתי את זה קרוב מתמיד, הרגשה מטורפת כזאת,
אמונה במתרחש ובנמצא סביבי.
אני חושב שהגיע הזמן שאני אחלוק תחושה מדהימה עם מישהי
מדהימה.
כמה שהכל זה עניין של תיזמון, יצא לי להבין.
כמה שתיזמון זה דבר משתנה, אני מבין עכשיו.
עכשיו אני יושב עם עצמי ומתכוון ללכת על דברים בגדול.
ללמוד מטעויות של עבר ולתקן שגיאות בהווה. להרגיש ולתת, להפסיק
להסתלבט.
אני הולך על אחת מהרבה, הסיכוים הם אחד לגורם לא ידוע.
מאמין שאופטימיות תגשים את עצמה, רוצה לעשות ולהגשימה.
אני אגיד לך שאני פשוט רוצה להיות איתך. את תביני שאני רוצה
להיות רק איתך.
תפנימי שאם אני איתך אני אעשה הכל...
אל תפחדי, אני לא אחד שפוגע, רק רוצה לעשות אחת מאושרת איתי
בגדול.
להנות ממגע, מבטים ותחושות, להרגיש חמימות עוטפת נפשות.
לחלוק איתך חוויה מדהימה. רוצה כנות הדדית, כי זאת לא בעיה.
ללא משחקים, בלי רמזים, פשוט צעד אחד גדול ומרשים.
צעד ישיר וחודר, מבט עמוק לא דוקר.
מרגיש שסוף סוף הולך לקרות משהו טוב, כי הרי לכל ירידה יכול
להיות גם סוף טוב.
הכל זה ענין של גישה נכונה.
אז הנה אני בתאריך ה1/02 כותב לי תקוות שמלוות אותי.
מאמין, באמת מאמין, בכל מילה, כי האנושיות אף פעם לא תחדל
מעצמה.
אז כן, אני רוצה לפתוח את מה שכתבתי עוד חודש, לצחוק, להגיד
איזה יופי כבר חודש...
אני מחוייך, מאושר עד הגג, חולק את הכל, חיים ביחד.
מן תחושה אמיתית של לאהוב ולתת, זוגיות הדדית שלא תתמוטט.
מפסיק לעשות טעויות, מנסה לחשוב נכון, מקווה שמישהו סוף סוף
יקשיב לי וביחד איתי יגשים מן משאלה, סוג של איחול או חלום.
זה יקרה, אני בטוח, כי הרי אני כאן כותב, ממלא את עצמי מצברוח.