23/03/05

הוא עשה סבב, כדי לשמוע מה אנחנו מרגישים, מה יש לנו להגיד.
היינו שישה- שני בנים וארבע בנות. כל המדריכים הגיעו, חוץ
מסוזנה- היא לא ידעה שצריך להגיע, שיש ישיבה דחופה. כשהוא הגיע
אליי וקרא לי, הרמתי את הראש. עד אותו רגע השפלתי מבט ובהיתי
בנקודה אחת, בלכלוך שמצאתי תחת אחת הכורסאות. אני זוכרת שאח"כ
התייאשתי והתחלתי להוציא כל מני לכלוכים קטנטנים שהיו לי על
המכנס, אבל לא הסתכלתי על כולם. הרגשתי לא בנוח כשכולם פתאום
הפנו את מבטם אליי והסתכלו עליי בוכה.

"ורד, מה יש לך להגיד?"
חיוך גדול נמרח על שפתיי. לא חיוך של שמחה, כי אם חיוך של
מבוכה. עייני האדומות שטופות דמעות מלוחות, שלא מפספסות
וזולגות על לחיי בקצב מטורף, אחת אחריי השנייה, מדייקות
ונוחתות על הלחיים, ואני כל פעם מחדש מושיטה את היד למחות
אותם. לא ידעתי מה להשיב. מה כבר יש לי לומר? שאני עצובה?
שכואב לי? אני חושבת שאת זה כולם כבר הבינו לבד, בלי שאגיד
מילה. שתקתי, חייכתי. קיוויתי כך להתחמק מהתשובה, אך פניו היו
מופנות אליי, מחכות למוצא פי. אז עניתי, מנסה לבלוע את אותו
הגוש שנתקע בגרון, "לא יודעת, אין לי מה להגיד.."
"אני יודע שיש, תשפכי..!" שוב, אותו חיוך מטופש- "באמת שאין
לי..", והוא-ניסן, לא מוותר לרגע- נו.. שתפי אותנו, בטוח
שלילדה עם יכולות כמו שלך יהיה מה להגיד. לא ציטטתי, אני לא
זוכרת בדיוק מילה במילה. הוא גם אמר עוד דברים, על זה שאני
הולכת לייצג את המתנ"ס באיזו סדנה או משהו, אפילו לא הקשבתי.

"אני שמחה בשבילה, אבל גם מאוכזבת, כועסת ועצובה". פוווו סוף
סוף יצא משהו. אבל הוא לא התייאש- "למה שמחה? עכשיו פירוט..!".
כאן הבנתי שלא אחמוק מזה יותר. אז עניתי.. שפכתי כל מה שיצא
החוצה באותה השנייה, כל מה שהרגשתי. "אני שמחה בשבילה, כי היא
שמחה, וכי קידמו אותה, וטוב לה. אבל התחברתי אליה, התחברתי
מאוד. והיא בעצמה יודעת שהיא היתה כמו חברה שלי, ושסיפרתי לה
דברים שחברות שלי לא ידעו עליי. לא חשבתי שהיא תעזוב אותנו,
וזה קשה.."

זה באמת קשה. שנה וחצי היינו יחד במתנ"ס שבשכונה. היא היתה
רכזת האתגרים שם. זו מן תנועה כזו. אנחנו, כבר בני כתות י"א,
עברנו קורס הדרכה לפני שנתיים בערך, ומאז הוסמכנו כ"מדריכים
צעירים". כל זוג/ אחד לקח על עצמו שכבת גיל ואנחנו מפעילים
אותם שעה כל שבוע במתנ"ס, משחקי גיבוש, אומגות, סנפלינג, השבעה
בתחילת השנה, פורימון שהיה אתמול ועוד כל מיני... היו לנו כל
מני מדריכים. היא הגיעה לפני שנה וחצי. אני זוכרת את היום
הראשון שהיא הגיעה אלינו. אני גם זוכרת באיזה חדר היינו. חלצנו
נעליים בחוץ ונכנסנו פנימה עם גרביים. היא עשתה לנו פעילות עם
נרות. אהבתי אותה מההתחלה, לא יודעת למה. הפנים שלה, החיוך,
משהו סימפטי. משהו שעושה חשק להתחבר אליו. גם את השם שלה מייד
ידעתי שלא אשכח. קוראים לה ורד (כמוני).

בהתחלה לא דיברתי איתה הרבה, אני מתכוונת שלא דיברנו על דברים
אישיים. היא ארגנה את הטיולים, הפעולות, היתה איתנו בקשר ודאגה
שנתקשר לחניכים ונזכיר להם לבוא, שנגיע בזמן. ואחרי כל פעולה
היא תמיד שאלה איך היה, ואיך ההרגשה. יש לה אופי מדהים, באמת.
איכשהו היא תמיד תגרום לך להרגיש טוב. הייתי בטוחה בזה באחד
הימים לפני איזו פעילות שלי.
סתם ישבנו במדרגות ודיברנו. אותו יום הרגשתי ממש רע. היה לי
מצב רוח ממש על הפנים.. לא רק הרגשתי "דאון".. אלא יותר מדיי
למטה- מתחת לפני התהום! חחחחח... זה לא כ"כ משנה למה, סתם
בעיות אישיות. ורד ראתה את זה עליי. היא מייד הבינה שמשהו לא
בסדר, וכשהיא שאלה התחלתי לבכות מייד. סיפרתי לה מה מציק לי.
ורד היא מסוג האנשים המיוחדים האלה, שאתה יכול לדבר איתם שעות,
והם ישבו ויחייכו ויבינו. יותר מזה, הם לא יגידו מילה עד
שתסיים, ורק אז הם ידעו בדיוק באיזה מילים להשתמש, כדי לגרום
לך להרגיש טוב. וזה מה שהיא עשתה. והרגשתי שבאמת טוב שהתפרקתי
לידה. שמחתי לדעת שיש לי למי לפנות, ושיש מי שיקשיב לי.
הפעם השנייה שנשפכתי והתפרקתי לידה היתה באותו יום, שלא נראה
לי ישכח מזיכרוני מהר, אם בכלל. ירדתי למטה, לחדר של ניסן,
אחרי פעולה לא ממש מוצלחת שהיתה לי. היא ישבה שם במקומו, כי
הוא לומד בדר"כ בימי שני או חמישי, אני כבר לא זוכרת. היא שאלה
כרגיל- איך עברה הפעולה, מה אני חושבת ואיך אני מרגישה. עניתי
שהכל בסדר, כרגיל. אבל ורד ראתה שמשהו לא בסדר. ובאמת, באותו
יום הרגשתי ממש ממש לא טוב. אני חושבת שרבתי עם אמא או משהו,
ואז כבר כשהתחלתי לספר לה על זה, סיפרתי לה על הכל. באמת הכל.
סיפרתי לה על כל מה שעבר עליי בחצי שנה האחרונה, כל מה שהציק,
שהכאיב, שהרתיח. התחלתי לספר לה דברים שלא העזתי לספר אפילו
לחברות קרובות שלי. ורד היא אדם מיוחד. היא היתה שילוב מדהים
של חברה, עם ראש פתוח, שאני מאחלת לכל אחד, ושל מן "אמא קטנה",
שיודעת מה ההורים חושבים, ויכולה לייעץ בדיוק מה כדאי לעשות.
אני שמחה שהכרתי אותה, שמחה מאוד. סיפרתי וסיפרתי. ברגע שהגעתי
לנקודות הכואבות, ודמעות החלו לזלוג להן, סגרתי את הדלת של
החדר. ישבנו שם בערך שעה וחצי. היו לי שיעורים בבית, אבל זה כל
כך לא עניין אותי, הרגשתי שאבן ענקית שעמדה לי בלב מתחילה
לקטון לה לאט לאט. ורד ריככה אותה... הפכה את האבן המאיימת הזו
לאבן פיצית, כמעט בלתי נראית. אם אני אנסה לתאר את ההרגשה
שהרגשתי אחר כך, אני לא אצליח. הרגשתי יותר טוב מאשר הרגשתי
כשסיפרתי לחברות טובות שלי, שמכירות אותי יותר זמן ממנה.  

אני לא ממש זוכרת, אבל נראה לי שמאותו יום נהיינו יותר חברות.
זה כמו חברות בביצפר, שאחרי שיש להן סוד משותף, החברות בניהן
כבר מיוחדת יותר, חזקה יותר. אולי אנחנו לא ילדות קטנות בגן,
אבל הרגשתי אותו דבר. בתקופה האחרונה אפילו התחלתי לשלוח לה
אי-מיילים. הוספתי אותה לרשימה שלי, ובאמת- דברים שהייתי שולחת
לחברות- הייתי שולחת גם לה. הרגשתי כל כך חופשייה, כאילו היא
חברה נוספת שהיתה לי.

אבל משבוע הבא היא כבר לא תהייה כאן. קידמו אותה, ומן הסתם
בשביל כסף אנחנו עושים הרבה. כמו שכבר אמרתי פעם, החיים שלנו,
לצערי, מונעים רק על ידי כסף וזמן... אני לא מאשימה אותה חס
וחלילה. יש דברים שאי אפשר לשלוט בהם. גם אני במקומה הייתי
עוברת. אני לא יודעת אם היא היתה קשורה אליי כמו שאני נקשרתי
אליה, היא בטח לא יודעת עד כמה היא עשתה לי טוב. אני מקווה שאם
היא תקרא את הסיפור הזה, אולי היא תבין מעט עד כמה היא חשובה
לי.
ואם באמת היא תקרא את זה, אז תרשו לי להקדיש לה כאן פסקה
ולפנות אליה-
ורד, אני מצטערת שבכיתי ככה שם לידך, לא רציתי לבכות, באמת!
האמת היא שאתמול עוד אמרו לי שאת הולכת לעזוב, אבל לא רציתי
להאמין. רציתי לשמוע את זה ממך. ולא האמנתי, עד שהתחלת לדבר
היום ולהגיד שתפקידים מתחלפים וכו'.. נראה לי אפילו שהאמנתי
לזה עוד קודם, כשהגעתי וראיתי פרצוף חדש, את הפרצוף של רעות.
אני כבר ניחשתי שזו תהייה המחליפה שלך. הרכזת הבאה שלנו. באמת
שניסיתי להחזיק ת'דמעות בפנים, אבל לא הצלחתי.. הן יצאו לבד..
אני גם מצטערת שאמרתי שאני כועסת. אני יודעת שעשה לך רע לשמוע
את זה. כעסתי כי נפגעתי. נפגעתי כי חשבתי שאולי תספרי לי לפני,
אבל לא סיפרת. והיום כששאלתי אותך למה, ענית שלא רצית שזה יהיה
ככה. ורדוש', לפני שעזבתי היום את המתנ"ס ביקשתי שאתקשר היום
בערב, כשאירגע, כדי להגיד לך שהכל בסדר. אני תמיד כותבת כשעצוב
לי, וזו היתה הדרך שבחרתי להוציא את העצב ממני. אני באמת מקווה
שנראה אותך עוד, באמת מקווה שלא באמת נפרדנו...