בוקר, כמו כל בוקר. רק יותר עייפה, עם הרבה שעות שינה מצטברות
שיש לי להשלים. אני מדליקה את המערכת בראש, מנגנת לי שיר- הפעם
שלי איפה הילד ועושה את דרכי לאמבטיה לצחצח שיניים.  אחרי
שהסתכלתי במראה איך השיער שלי משתלט על העולם, נזכרתי ששכחתי
את המשקפיים בחדר. חזרתי לשם לקראת סוף השיר והדלקתי את האור.
ואז, משום מקום, או אולי דרך החלון כי הוא היה פתוח, צץ לו גמד
או כמו שהוא מעדיף שיקראו לו "מצפון". הוא לבש בגדים לבנים
והחזיק מקל גדול מעץ. כשהוא הבחין בי הוא התיישב על המיטה
וביקש ממני לסגור את הפה ולצאת מההלם. "את עוד תתרגלי אליי, את
תפגשי אותי הרבה בזמן הקרוב". רציתי שהוא יסביר לי למה הוא
נזכר להגיע רק עכשיו, אחרי 15 וחצי שנים. הוא אמר שהייתה בעיה
במשרד העליון של חלוקת מצפונים. דילגו עליי, וגילו זאת רק
עכשיו.
"טוב, זאת לא בעיה שלי שאתה מגיע עכשיו. אני לא צריכה אותך,
הסתדרתי טוב מאוד בלעדיך, עכשיו תלך".
"היי! אל תוציאי את העצבים שיש לך כל בוקר כשאת קמה עליי! וכן,
אני יודע שאת עצבנית בבוקר, אני יודע שאת שונאת להתעורר בבית
ריק, ואני יודע שאת רוצה להסתפר כי השיער שלך משתלט על החיים
שלך ושל כולם. וחוץ מזה, אני לא יכול ללכת, אנחנו צריכים לעשות
טקס קצר שבסופו, אני אכנס לאחד החדרים שלך במוח למקרה שתצטרכי
אותי"
"אני לא צריכה אותך! זה מה שאני מסבירה לך"
"תביני, אני לא יכול ללכת, יפטרו אותי, או שיעבירו אותי למחלקת
השטנים הקטנים, ואת לא רוצה שזה יקרה, כי את עושה כל מה שאת
יכולה כדי שהעולם מסביבך יהיה טוב יותר, נכון?"
"אוף, טוב, תזדרז עם הטקס שלך ותלך, אני רוצה להספיק לאכול
היום, רגע רגע, בשביל מה המקל הזה? אמרת שאתה נכנס לי למוח,
אתה לא יכול להיכנס עם זה, זה נשק".
"הבנתי שאת רוצה להיות מאבטחת כשתהיי גדולה. אני חייב את המקל,
ככה אני אוכל להזכיר לך שיש לך מצפון"
"טוב טוב, מה הטקס?"
"את צריכה להכין לי ולך תה ולנהל איתי שיחת נפש קטנה"
"אפשר לעשות את זה בדרך לבית הספר?"
"כן, למה לא"
התארגנתי מהר ויצאנו מהבית לכיוון תחנת האוטובוס, כשנעלתי את
הדלת ראיתי בנאדם עומד על-ידי. "אל תדאגי, זה עדיין אני,
המצפון שלך".
"אז למה אתה לא גמד יותר? הייתי יותר גבוהה ממך"
"את לא רוצה שאנשים באוטובוס יחשבו שאת משוגעת שמדברת עם עצמה
נכון, כשהייתי גמד רק את יכלת לראות אותי"
עלינו על האוטובוס והתיישבנו באחד הספסלים שמאחורה, ביציאה
ממעלה-אדומים התחלנו את השיחה.
"טוב, שינוי בתוכניות. זאת לא תהיה כל-כך שיחת נפש אלא יותר
ראיון כזה.."
"בסדר,מה שלא יהיה"
"שאלה ראשונה: כמה אנשים את שונאת?"
"ממ.. בנתיים רק מישהי אחת"
"שאלה שנייה: לכמה אנשים את לא נחמדה?"
"ביום? זה תלוי במצב-רוח, לפעמים לכולם, לפעמים ל4 אנשים בערך
ולפעמים לאף אחד, חוץ ממי שאני שונאת"
"שאלה שלישית: על מי את מדברת מאחורי הגב?"
"מה אתה צוחק עליי? מה השאלות האלה? תשתה את התה ותלך בבקשה"
"אני לא יכול, אנשים ישימו לב שאני נעלם"
"תמצא דרך, ותעשה את זה מהר"
"בסדר, אם את לא מוכנה לסיים את הטקס, כל ימי חמישי אני לוקח
חופש"
"בוא נסגור על יום שבת?"
"סבבה, יום שבת יום חופש, עכשיו, תעצמי עיניים תתכופפי קצת
ותנסי להסתיר אותי"
התכופפתי ואז שמעתי את הכוס נופלת, פתחתי עיניים והוא נעלם.
'זהו סופסוף הוא הלך' ואז זה קרה, החבטה הראשונה שלי והקול
הקטן הזה שאומר שאני צריכה להיות יותר נחמדה, אחרי הכל הוא
הולך לחיות איתי עד שאמות.
ומעכשיו, גם לי יש מצפון.