"היי, את יודעת שאני רוצה אותך מהיום שהכרתי אותך?"

הודעה נחמדה בסך הכל, עם קצת תמימות בפינות. אבל התוצאות, די
על הפנים. לא בטוח מה הפיל את ההודעה הזאת שנשלחה לא מזמן. היא
הייתה צעירה, שאפתנית, ועם מטרה ברורה ומדוייקת. מטורפת בתיבול
הנכון. לא רואים הרבה כמוה, אבל מצד שני, כמוה נשלחות כל יום.
חבל שלא תידרכו אותה בציאה לעולם הודעות האס אם אס.
"אז למה בעצם נכשלת?" שאלתי את ההודעה כשהיא חזרה לדווח בפני
המפקד השולח למשימה, שהוא בעצם, אני.
ההודעה הסתכלה ברחבי החדר החשוך בחשש, מנסה לערוך את התשובה
לפני שתענה לי.
"זה לא בדיוק שנכשלתי," היא ניסתה לעקם את האמת, "פשוט לא
קיבלת תשובה". הבטתי בהודעה במבט בוחן.
על דורון לא משקרים.
ההודעה לא הספיקה אפילו לצעוק לפני שנמחקה.
מוזר שצירוף מילים וכפתור עושים לך כל כך רע וטוב יחד, שזה
בכלל מוזר, שאפשר להרגיש את שניהם כל כך חזק. למה רעב ושובע אי
אפשר יחד?. רגשות זה דבר מוזר. מצד אחד, סוף סוף אמרתי את
האמת, וזאת הרגשה טובה, נקייה. מצד שני, איזה באסה שלא ענו לי.
ואני?, אני אמשיך הלאה. כי ככה אני תמיד עושה. אני אגמור את
הצבא, אני אצא לטיול של אחרי הצבא, אני אעבוד, אתחתן, אביא
ילדים, ואמות. מובן שזאת השערה, הכל יכול להיות, אבל הלכתי על
הבנאלי כי כרגע אני רוצה ומרגיש ככה. וכשאני אצחק, זה כמעט ולא
יגיע לעניים. וכשאני אבכה, אני אבכה בגלל יותר מסיבה אחת.
וכשאנשים יראו אותי קצת מבואס מעצמי וישאלו למה אני ככה, גם אם
אני ארצה לענות, אני אגיד שאני פשוט עייף, כי כבר התרגלתי לשקר
בנוגע לאיך שאני מרגיש. ובתמונות כשאצטלם עם הילדים, אני אצא
דהוי כי כזה אני אהיה, גם אם אני אהיה סתם איזה מישהו, או ראש
הממשלה. במרכז, באמצע, אני אהיה דהוי קצת יותר משהייתי קודם.

אני לא שולח יותר כאלה הודעות בחיים?

תשאלו אותי כשאקום בוקר אחד צבוע מחדש.