השמים התקדרו באיטיות, אבל האור הספיק, כאילו לזה נועד מאז ימי
הבריאה, כדי להביט לאנשים בעיניים. שם, בין הקרנית לרשתית,
יכולת לראות הכל, או אולי לא- כלום. בזריקת הראש לאחור, כמו
התעוורו עיני אבל גם נפקחו, עברה תשומת לבי לפניהם האדומים
ולבגדיהם הסמליים, או שלא. משב רוח תועה יבש את שפתי, מנסה
להסיח דעתי. זרמתי איתו, הרגשתי לבד בין כולם, בכוונה, למצוא
רגשותי בשלל התחושות. בין לבין, חיבוקים לחיצות יד ומילות
נימוס, מצידו האחר של העולם הפעם, או אולי באמצע, בין אלה
המנסים לשים עצמם במקומם, ובינם עצמם שלבם נהפך זר להם. התחלנו
ללכת, חלקנו כאינדיווידואלים כנגד הזרם או איתו, חלקנו כזרם
עצמו. שם, היתה האמת, אך כשהתבוננתי בה מצאתי רק עוד שאלות.
מתאספים, מתגודדים. ואז לאט לאט הולכים אחד אחד לשגרת חיינו,
או שוקעים בהעדר השיגרה. אך אני עצמי, בינות לתיאורים, לשמות
הגשמיים ושאינם גשמיים, הרגשתי. נשארנו לבד.