לפני כמה ימים הלכתי ברחוב והרחתי את הריח שלך.
הוא פשוט צץ, ללא שום סיבה, לא ראיתי את מקור הריח, אבל ידעתי
שזה הריח שלך, אני לא יכולה לטעות בזה.
אני מכירה את הריח שלך כל כך טוב. אחרי כל הפעמים שהעברת את
ידיך על שפתי והרחתי אותן, אחרי כל הפעמים שנישקתי את צווארך
והריח התפשט באוויר, יוצא מהבגדים שלך, מעורך הרך, משיערך
המבולגן.
הריח הזה, שהופיע באמצע הרחוב, באמצע שום מקום. נעלם במהירות
שבה הגיע. הריח הזה הופיע שנייה ואז ברח לו, נחטף ממני, בדיוק
כמוך.
וידעתי שאין ביכולתי להחזירו, בדיוק כמוך.
הריח הזה, שגרם לי להבין כמה התגעגעתי אליך.
הריח הזה, שגרם לי להבין כמה אני מפחדת לא להריח אותו שוב.
הריח הזה, הריח שלך.
הריח הזה, שהיה פעם הריח שלי, שיכולתי לבחור להריח אותו מתי
שרק רציתי. ועכשיו הוא כל כך יקר, כל כך רחוק, בלתי ניתן
להשגה.
הריח הזה... כל כך לא שלי.
הריח שלך. נעלם.