זהו סיפור על מלחמת יום הדין: על האל, השטן - וההכרעה המפתיעה
ביניהם. זהו סיפור על סוף של מסע נדודים בן אלפי שנים ועל
הגלות שלא נגמרת לעולם. זהו סיפור אשר תובל את קצות אצבעות
רגליו בחטא מתוק - ונהנה מכך. הו, כן.

מקדשי הוא גדול ורחב, מקושט באורות ניאונים אדומים ומואר
בנורות עמומות אשר מקרינות אור כתום-נחושתי. מרחבו גדול הוא,
ורב חדרים. כשאני עובר בין החדרים, אני רואה את סמלי מופיעים
בכל מקום: על הקירות, המפות, השולחנות, השטיחים... באחד החדרים
שבהם אני עובר, הקירות מכוסים במראות משובחות. אני נעצר מול
אחת מהן על מנת להתבונן בבבואתי. האיש שמביט בי חזרה מן המראה
הוא בעל פני שועל רזות וערמומיות, אף מחודד, עור כהה וסמוק עד
כי נראה כמעט אדום לגמרי. הוא מחייך אלי חצי חיוך של יודע סוד,
ונועץ בי עיני פחם שחורות ונוצצות. אני ממשיך לצעוד לעבר ההיכל
הבא שהדרך אליו סלולה בנרות אדומים כדם. כאשר אני נכנס, אני
רואה אותה שוכבת על המיטה. שיערה, אשר צבעו כעין הארד, פזור על
הכרים האדומים. גופה חשוף לחלוטין - נטול כל בגד או קישוט -
ומערומיה מזכירים לי את עיקולי גופן החושניים של אלות יוון
העתיקה. ידיה כפותות באזיקים ימי-ביניימים מצוחצחים היטב אשר
מהדקים אותן אל דופן המיטה שמעל לראשה, עיניה מכוסות במטפחת
ארגמן. אני רוכן מעליה וחש כיצד גופה מצטמרר ונרעד בתחילה,
פטמותיה מזדקרות - ספק מן הקור ספק מן ההתרגשות.
"הגעת..." היא אומרת, וקצוות שפתיה מתעקלים מעט כלפי מעלה
בחיוך חולמני. "כן..." אני אומר ונושק לשפתיה. אחר כך, אני
יורד עם פי לאורך צווארה, ולוחש בשפתי על עורה:
"האם תלדי את ילדי?"
"אם תאפשר לי, נסיכי..." היא משיבה באנחה שקטה, כאשר אני מהדק
את שפתי סביב פטמתה הנוקשה.
אני מפשק את רגליה הענוגות והיא נאנחת כאשר אני יוצק את זכרותי
לתוכה. בזמן שאני רוכב עליה, אני לא יכול שלא להבחין בהמון
המקיף אותנו. אלו הם מעריציי ועבדיי אשר באו מכל קצות העולם על
מנת לראות את זיווגו של שר האופל הגדול עם כלתו. אני מחייך
אליהם - ומשרה עליהם את חסדי ברגעים מהוללים אלו. אחר כך, אני
מחזיר את תשומת לבי אל העלמה הגונחת מעונג שמתחתי: אני בהחלט
מקווה שזו האחת - לאחר תוכנית זיווגים מתוכננת במשך יותר
מאלפיים שנות מרי, זו - אמורה להיות התוצאה שכה ציפיתי לה...
אני מלטף בידיי את פניה, את שדיה, את בטנה החלקה. לא ראיתי
אישה כזאת מאז... הממ... עדיף לא לשקוע בזיכרונות כואבים
ומיותרים... אני יכול לחוש ברגע השיא הקרב ובא... אנקת קדומים
נפלטת מפי ומזעזעת את ההיכל, בזמן שזרעי מציף את רחמה רווי
הנוזלים. אני מרגיש... אני מרגיש!

היא חלמה על כך שהיא נמצאת בארמון יפה, מקושט באבני ספיר, אודם
ואזמרגד... שם היא מחכה למלכה האהוב, אשר אין רחום וחנון ממנו
בכל היקום האינסופי. היא יצאה למרפסת, שממנה נשקף נוף של גן
ירוק ויפהפה - פלא הבריאה. הארובות הלבנות שבקצוות הגן מזקקות
קולות תפילה אשר נעימים לאוזניה כשירת ציפורים. באותו זמן, היא
רואה כיצד על המרפסת מטפס, במיומנות רבה למדי, בחור יפה כמלאך,
אשר עורו צח כשלג, ועיניו כהות כזוג פחמים. מגבו מזדקרים ששה
זוגות כנפי עיט בעלות נוצות לבנות, שחורות וכסופות. היא ידעה
כי הוא בא לחזר אחריה. כשהתעוררה, מטרה מצאה את עצמה שוב במקום
לא מוכר. היא ניסתה להיזכר מי היא, איפה היא או לאן היא הולכת
- אך היא רק ידעה שהיא צריכה להמשיך לחפש, להמשיך לנדוד...
לנדוד לאן? מטרה כמעט החלה להאמין שהגלות היא נצחית... לא! לא
כך הדבר! הגלות אינה נצחית - זאת היא ידעה עמוק בלבה - אך
עדיין, היא הייתה כה כואבת... טוניקת התכלת שלה הייתה מטונפת
ובסמטה היה ריח מבחיל של אשפה  ובננות רקובות. עורה של מטרה -
אשר היה רגיל תמיד ליחס של מלכה - היה מחוספס ומכוסה לכלוך כבר
זמן רב, מאז החלו נדודיה. שיערה, אשר פעם התנצנץ בשמש באינספור
גוונים של חום, צהוב וזהב - היה כעת עמום ויבש. היא קמה מן
הקרקע האפורה והקרה, וצעדה משם בהליכה מתנדנדת. ממשיכה לנוע,
ממשיכה לנדוד...

"מה שלא הורג אותנו, מחזק אותנו" - אמר פעם אדם ושמו ניטשה,
והצדק באמת היה עימו. מאז הודחתי מגן-עדן, מאז נלקחו תוארי
כמלאך, כוחי גדל ועוצמתי גברה. תימוכין, אתם רוצים? ובכן,
נתחיל בכך שישנה כת בסדר גודל עולמי הסוגדת לי אישית, וישנם גם
רבים המשרתים את רצונותיי בעקיפין אפילו מבלי שידעו זאת! אכן,
ההווה עשה עמי חסד בזמן שיריבי מחפש מקלט בעבר ובעתיד שלעולם
לא יתקיים. אני עולה כעת על הבמה, שומע את קול התרועה העולה מן
הקהל שהגיע לכנס העולמי הגדול ביותר של כת השטן. אלו הם ברובם
אנשים משוללי-רסן, פורקי עול, מעריצי הכאוס ותאבי הדם. במובן
זה, אני הוא האל המושלם בשבילם, אשר מייצג את האידיאלים שהם כה
מעריצים וכה שואפים למצות...

לפעמים זה מדהים לחשוב לאן הגעתי אלפיים שנה אחרי גירושי
מהממלכה העליונה, אשר שם הייתי השר הגדול של השמים, שותפו של
האל בעסקיו ואחד מיועציו הבכירים. אפשר להגיד שהיינו כמו השוטר
הטוב והשוטר הרע; אני הייתי האיש המחזיק במקל - והוא היה זה
שהעניק את הגזר... הכל היה נפלא אז, אך הייתי תמים וטיפש -
תשוקתי בערה כלפי אשה אשר לא הייתה מיועדת בשבילי... אני זוכר
כיצד הערצתי אותה, חשבתי עליה, חשקתי בה יותר ממה שאוכל לחשוק
בכל אשה אחרת - אולי דווקא משום שהיא הייתה כה בלתי אפשרית, כה
רחוקה מהישג ידי. יום אחד, כאשר הוא היה מסוגר בקודש קודשיו -
טיפסתי על המגדל שבו היא שוכנת - היפהפייה שבנשים, הרכה
שבנערות, העלמה האלוהית אשר כל הנשים שבעולם אינן אלא צללים של
האידיאה העליונה שלה - הייתה זו השכינה, המטרונית הגדולה,
ההתגלמות הנשית של האלוהות והרוח של אומה שלמה אשר כה מעט נותר
ממנה כעת. לאחר מעשה, העונש היה קשה יותר ממה שיכולתי להעלות
על הדעת: גלות קשה ונצחית. נזרקתי מחוץ למלכות העליונה, אל
הריק שמשמאל לה. הדבר שאני מצטער עליו יותר מכל, כנראה - הוא
עורי אשר איבד את יופיו הצח כשלג מחמת מזגי האוויר
הבלתי-יציבים - הוא הושחת והפך לאדום מחוספס הנראה על פניי
וגופי עד עצם היום הזה. כשהייתי מושלך בתוך התוהו האפל, רחוק
מכל רוח חיה, ציירתי בדמיוני מלכות אלטרנטיבית, שונה מהמלכות
העליונה הקיימת - אופוזיציה טהורה ואמיתית אשר הדברים בה
מתנהלים לפי הדרך שלי. כך ייסדתי את סיטרא אחרא - בדם ויזע
ודמעות. קראתי לה "האצילות השמאלית" ושיכנתי בה את כל הנדחים
ומדוכאים מהמדיניות הקשה של המלכות העליונה. לילית שכנה שם,
ובליאל הכופר בנה בה את ביתו, עיתיאל מצא בה מנוחה... אך שאפתי
לעוד - שאפתי לנקמה. רצון מאוד סובייקטיבי ואנוכי, אני מודה,
אך אינכם יכולים לצפות מהשטן להיות זולתני, הלא כן? ובכן, במשך
אלפי שנים צברתי כוח. אמנם, ביססתי את מעמדי כיצור מפוקפק
ובלתי אהוד - אך גם זכיתי למספר מעריצים בדרך הארוכה. הקמפיין
של האל היה מוצלח: הוא טען כי באחרית הימים המלאך מיכאל יביא
אותי כבול באזיקים והמלאך גבריאל ישחט את לוטאן הנורא אשר יבחר
לעמוד לצידי במלחמת יום הדין. אך בסופו של דבר, היתרון היה שלי
- אני הוא זה ששדרג את עצמו במשך הזמן, התאים עצמו לזמן
ולתקופה - בזמן שהוא עצמו הסתגר בשמיו המבודדים ונשאר אדיש לכל
הקורה בעולם. הוא גירש מעליו אפילו את שכינתו, ושלח אותה לגלות
ארוכה אשר סופה לא נראה באופק. אני לא אפגע באינטליגנציה שלכם
על ידי שחזור נאומי הארוך, פשוט משום שלא היה בו שמץ של אמת.
אך בואו נדבר גלויות, תומכי השטן רוצים לשמוע דברי עוצמה, רהב
ופאר בנאום מנהיגם - ולא את האמת על כך שאלוהים הוא סדיסט,
יהיר, מתנשא וקנאי - ולכן ראוי להילחם בו. בנאומים, כאשר אני
מסיים את נאומי, המוני הסוגדים מריעים וצורחים. אני יורד מהבמה
רגע לפני שמתחילות האורגיות הפרועות, נכנס ללימוזינה השחורה,
ומתיישב במושב האחורי. עלמה שחורת-שיער נכנסת ומתיישבת לצידי.
"אדוני", היא אומרת,  "הרגע הגיעו חדשות טובות מבית החולים:
בנך נולד בריא כשור וללא סיבוכים..."
איני יכול לשלוט בחיוך המתפשט על פניי. "הממ... צריך לחגוג את
זה - זו בהחלט בשורה משמחת!" אני אומר, ומסמן לנהג להתניע את
הרכב. כאשר הלימוזינה מתחילה לנוע, אני מביט קצרות בעלמה
שלצידי. כמו בכל הנשים, גם בה אני רואה את צלליה של המטרונית -
והדבר דוקר את לבי כקלשון בוער.
"אדוני? אפשר לשאול אותך משהו?" היא אומרת. כה יפה, כה
מתוקה... אך עדיין כה רחוקה מיופייה השמימי של האחת...
"מה שתרצי..." אני משיב ומעניק לה את מלוא תשומת לבי. היא
נראתה נבוכה מעט, ידה הימנית שיחקה בעצבנות עם שרשרת הפטאגרם
שלצווארה.
"פשוט תהיתי... מדוע אינך נשאר לטקסי האורגיה המוקדשים לכבודך?
הרי, אני בטוחה שנשים היו רוצות ליהנות מחברתך..."
"אוה, יקירתי..." אני משיב ומעביר את ידי על העיקול של שדה אשר
מוחזק טוב כל כך בתוך השמלה השחורה. "אילו ידעת עד כמה מאסו
עליי האורגיות של כת השטן... בשלב זה אני מעדיף... המממממ...
קשר אישי יותר..." אני נושק לשפתיה והן נעתרות מתחת לשלי. גופה
נשען בעדינות על משענת המושב... במניירות של חיה רעבה, אני
מוריד את ראשי בין רגליה, מושך מעליה את התחתונים וחושף את
ערוותה מעוררת התיאבון. אנחותיה מילאו את חלל הרכב...

מטרה הלכה לאורך הרחובות האפורים וגשם חזק הרטיב את בגדיה. כל
רחוב, שכונה וסמטה נראו לה זהים כעת, והגשם הכבד הקשה על
ראייתה. כאשר ניסתה להיזכר כמה זמן היא הולכת מאז שהתעוררה -
התקשתה להגיד בבירור אם היו אלו חודשים, או שנים. אם לספור מן
היום שבו החלו נדודיה - היו אלו ככל הנראה אלף שנים לפחות...
אולי אלפיים... מטרה כבר איבדה את תחושת הזמן. היא כשלה וקמה
שוב על רגליה, מביטה בפני האנשים החולפים לידה. הם הביטו בה
בחטף, מוטרדים קמעה, אך מתעלמים ממנה בבירור. "הבל הבלים, אמר
קהלת, הבל הבלים - הכל הבל!" קרא קול רועד וגרוני. שדרתה של
מטרה נרעדה בשומעה את המילים המוכרות, והסתובבה על צירה כדי
לראות את הדובר. "... מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת
השמש?.." המשיך הקול הצורמני והיבש, ומטרה פנתה אל אחת
הסמטאות, שם היא ראתה אותו: היה זה איש זקן, שיער זקנו הדליל
מכוסה רפש ובוץ, פניו מקומטים בשל גילו המופלג, ושפתיו היבשות
רועדות. ".. .דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת!" הוא המשיך
להטיף, עיניו הכחולות בהירות-מאוד מביטות כעיני מת אל האינסוף.
מטרה נגעה במצחו ומחוסר הבית עצר מדבריו, עיניו נפערו - חושפות
עוד מן הלובן העיוור שלהן. "מטרונית! מטרונית היפה!" הוא קרא
כמתנבא. מטרה כרעה על ברכיה לידו, ומחתה מספר קווצות שיער
מלוכלכות מעל מצחו. "כן, זו אני, בני... אך חוששת אני שאיני
יפה כמו פעם..." היא אמרה, מלטפת את לחיו המלוכלכת.
"הו לא, מלכתי!" מחה העיוור, "אין עיניים הרואות אותך טוב יותר
מעיניים אלו - ואני רואה את יופייך האדיר!" השכינה הצטחקה
באירוניה, אך לא אמרה דבר, ממשיכה לנקות בידיה את פניו
המטונפים של הקבצן.
"תלמיד חכמים הייתי..." הוא אמר לפתע, כנזכר בדבר מה חשוב.
"אני יודעת..." השיבה השכינה בקול מרגיע ואימהי.
"בקיא בתורה ובתלמוד, ובדברי אבות ובדברי חכמים..."
"שש..." היא ניסתה להרגיע, מחבקת אותו אל חזה. היא כמעט ולא
הבחינה כיצד הסחבות שלבשה הפכו לשמלה כחולה וזוהרת, מקושטת
יהלומים ואבני ספיר, עטופה בהילה תכולה נוגה. היא לא ראתה כי
באותו רגע בודד שיערה שוב נהיה חלק כמשי, ועורה צח ונקי כשלג
החרמון.
אך הזקן המשיך בשלו, מבטא בפיו את המילים שכבר יהודים כה רבים
ביטאו לפניו. "תראי אותי עכשיו... גוסס, רעב, רטוב, עיוור...
זו תורה וזה שכרה?!"
"ששש..." היא חזרה בקול מרגיע ואמרה, "עוד לא הרבה נשאר..."
הזקן השתתק אז, שפתיו רעדו כאשר שאל את השאלה שכה פחד ממנה:
"האם עזריאל יבוא לקחת אותי עכשיו?"
"כן." אמרה השכינה, ונשקה למצחו, גורמת לו לעצום את עיניו
ולהירדם. כאשר מלאך המוות לבוש השחורים הגיע - הוא כבר היה
שקוע בשינה, והיא סייעה לנפשו לצאת בנוחות מגופו הדואב מבלי
שעזריאל ייאלץ להפעיל את חרבו. עיניה נתמלאו דמעות בעוד היא
עושה זאת - היא בכתה על הקבצן הזקן - שבחיים אחרים יכול היה
להיות רב גדול וחכם, היא בכתה על כל אותו מספר עצום של בני עמה
אשר מתו לפני בוא היום המובטח, והיא בכתה על עצמה - על הנדודים
הבלתי נגמרים שנכפו עליה כבר לפני יותר אלפיים שנה. תוך כדי כך
הילתה החלה להתפזר ולהיעלם ביחד עם פארה הנושן שחזר אליה לאותם
מספר רגעים בודדים. המלאך עזריאל, שעמד בתוך שלולית מים, לבוש
גלימה שחורה מבורדסת, כרע על ברכו לפניה, אגרוף על לבו, כאשר
לחש בקולו הצרוד והאימתני "ברכיני, מלכתי!"
השכינה הניחה את ידיה על ראשו המבורדס של המלאך, נושאת ברכה
לשמים, על מנת שיגנו על נפשו. "כמה זמן עוד נשאר, עזריאל,
יקירי?"
"עוד מעט, אמי, עוד מעט..." לחש עזריאל חרישית.
השכינה הצמידה את שפתיה אל מצחו הקר כשל מת, ונשקה לו.
"אם רק הייתי יכול להקל על סבלך..." הוא אמר, אך המטרונית
הניחה אצבע על שפתיו.
"אינך יכול, בני." היא אמרה. עזריאל הרכין את ראשו בהכנעה, וקם
על רגליו. עד כמה הצטער הוא באותם רגעים בודדים על כך שאשה זו
שייכת לאל, ולאל לבדו... כן, היו אלו מחשבות כפירה - אך לא היה
מלאך אחד בגן עדן שמחשבות דומות לא חלפו מדי פעם במוחו.
מלאך המוות התרחק ופרש את כנפיו השחורות כעורב, ממריא אל השמים
האפורים והגשומים.
מטרה, שהילתה ויופייה נמוגו זה מכבר, קמה מעל גווייתו של הקבצן
וצעדה מספר צעדים כושלים. לא היה לה עוד כוח לעכל רגשות נוספים
- היא קרסה בעייפות על הרצפה ועצמה את עיניה, שוקעת בעוד חלום
מתוק על חיים שאבדו מזמן...
"היי, את!" אמר לפתע קול שחדר אליה דרך תת-הכרתה, פורץ בגסות
לתוך חלומה החמים, "התעוררי!" יד של מישהו זר טלטלה אותה ומטרה
פקחה את עיניה בעייפות. טיפות גשם צנחו לתוך עיניה המגורות.
"קומי והישעני עליי! לא אוכל לסחוב אותך על הידיים שלי!" אמרה
אשה שלבשה מעיל גשם שחור. מטרה אילצה את עצמה לקום על רגליה,
ונשענה על הזרה שהובילה אותה למקום מבטחים...

אני לבוש שריון שחור וגלימה רומית אדומה כדם, על חזי חקוק סמל
נחש הנחושת, ועל מגיני מככב הפנטאגרם ההפוך. שמותי רבים הם:
נסיך האופל, סמאל, שייטן, איבליס, סאטאנה, מפיסטופולס, אדמון,
אשמדאי, אינקובוס, לוציפר, דיאבלו, שטנאל, עיט, שטן...  צבאי
העצום נע כמסה גדולה על פני האדמה, רומס במגפי הברזל שלו את
הארץ היבשה והחרבה. לא היה למתנגדים כל סיכוי לעמוד בפני צבא
סוגדי השטן שלי. בטרם יציאתם לקרב - הם כולם, עד האחרון שבהם,
מכרו לי את נשמתם - כך שההרוגים מביניהם יזכו להילחם בקרב
האחרון כחיילים בצבא הרפאים שלי. אני יודע שבזמן שכל זה מתרחש,
בני גוג, כובש עיר אחר עיר, בוזז את רכושה ואונס את נשותיה.
לוטאן, נחש המים הענק ובעל בריתי הנאמן משמיד את הספינות אשר
מאיימות על כוחותינו, ואשמדאי, מלך השדים, משלח את צבאו כנגד
המדינות המדבריות. צבאי שלי, לעומת זאת, פונה כלפי יעד חד
וברור: המדרגות העולות השמימה. אנו מטפסים עליהן עכשיו ומנסים
להתעלם מן הברד אשר מוריד עלינו המלאך יורקמי. גושי קרח אדירים
צונחים מן השמים ומפילים חללים משורותינו, אך אנו ממשיכים
הלאה, נלחמים על כל מדרגה ומדרגה. השמים חושכים פתאום, וכל אשר
אנו רואים הוא שחור ואופל. בתוך האפלה, אני שומע נקישת עקבים
קלילה של שליח, אשר רוכן מול אוזני ולוחש: "אני חושש שיש לנו
חדשות רעות, אדוני..."
"מה העניין?" אני אומר בחוסר סבלנות, ואז הוא אומר לי. אני
שומע זאת, ומתקשה להאמין, בולע רוק ומנסה להיפטר מהגוש המציק
בגרון. אני מרגיש כיצד ידיי רועדות, ולא מבין את הסיבה...
באותו רגע, אני מתעלם מן האפלה, הקור, הכפור, מטר האש והברד
ופשוט נופל על ברכיי, זועק זעקת יגון וקינה אשר מזעזעת את
השמיים - בני מת!!!

"את לא יודעת כמה זה מסוכן להישאר ברחובות בזמן המצור... בני
מגוג עומדים לפרוץ את חומות העיר בכל רגע - והאמיני לי שאינך
רוצה להימצא ברחובות בזמנים כאלו..." אמרה יעל ופשטה את מעילה
השחור. "למה את עומדת? שבי ותרגישי בנוח!" מטרה התיישבה,
מצטערת קמעה על כך שהיא צריכה להרטיב את ספת העור האיכותית,
והביטה במארחת שלה: היא הייתה בחורה צעירה ויפה, בעלת תלתלים
חומים-כהים מסופרים בתספורת קארה ועיניים כחולות, אשר הציגה
עצמה בתור יעל כצנלסון.
"היי, עד עכשיו לא אמרת לי את שמך..." נזכרה יעל בזמן שהורידה
את חולצתה הרטובה.
"בזמן האחרון, קוראים לי מטרה..." השיבה השכינה, לא מורידה
מבטה מהמארחת שלה.
"מטרה..." אמרה יעל, "זה שם מוזר... את אירופאית?"
"ביליתי זמן רב למדי באירופה," אמרה מטרה, "אבל במקור מולדתי
היא כאן באזור..."
יעל השליכה את תחתוניה הצידה, על אחת הכורסאות, ליד מכנסי
הג'ינס הזרוקים, החולצה והחזייה. היא נטלה מגבת והחלה לנגב את
עצמה בקפדנות.
"הקשיבי, מה דעתך ללכת עכשיו להתקלח, ובינתיים אני אכין לנו
משהו לאכול?" שאלה יעל בזמן שניגבה את ערוותה.
"היכן המקלחת?" התעניינה מטרה.
"סוף המסדרון, שמאלה..."

חזון נגלה אלי ברגעים אלו של אבל ויגון, כשאני שרוי בצלמוות
ומטר של קרח, אש וגופרית יורד עליי מן השמים... אני רואה את
לוטאן, הלווייתן הענק, נחש המים הגדול - ומלאך הדין ניצב
למולו. שניים אלו נלחמים זה נגד זה - לוטאן גדול פי רבבות
מגבריאל, אשר עטוי בגדי תפארת של אדום, זהב וארגמן ועל צווארו
שופר מוזהב. אמנם, המלאך נראה כנקודה חיוורת מול מפלצת הים
האדירה - אך בידו נמצאת החרב המתהפכת, חדה כמו תער ומשסעת את
בשרו של היצור העצום. לוטאן זועק - אך גבריאל שורף את עורו
בלהבות של אש אוכלת אש. בעיניים פעורות מאימה, אני רואה כיצד
בעל בריתי החזק, שוקע מת בתוך מצולות הים - וחלקה הראשון של
הנבואה הקדומה מתגשם. או-אז, גבריאל, מלאך הדין, אשר עיניו
האימתניות יורקות אש אדומה, פונה ומביט בי דרך שכבות רבות של
זמן ומרחב, קולו המחוספס רועם בתוך מוחי: "התכונן, צל הבריאה,
כי גם תורך יבוא!" למרות כל כוחי וכל תעוזתי, עצמותיי נרעדות
למשמע המילים והחזון סוחף אותי הלאה, אל עמק הקרבות - שם שוכבת
גופתו של בני: גוג, מלך המגוג, נשיא משך ותובל... אותו אחד אשר
גידלתי, היחיד אשר השקעתי בו את כוח אהבתי... כעת הוא מת, אך
הצבא שלו ממשיך לצעוד, ממשיך לכבוש, ממשיך להשמיד ולהרוס...
החזון אינו מתעכב, הוא מושך אותי הלאה - אל עמק אחר של מוות
אשר שם שוכבת גופתו של מנחם בן עמיאל, משיח בן יוסף. אלפים
מלוחמיו, בני עשרת שבטי ישראל, בוכים ומתאבלים, מבקשים סליחה
ורחמים מהאל, מזמרים תפילות עתיקות אשר נשכחו במשך אלפי שנים
של גלות... החזון מוסיף וסוחף אותי... הפעם אני רואה את משיח
בן דוד, עטוי כתר זהב לראשו, חוגר בגדי זעם ונקמה אדומים,
מחזיק מגן אשר אריה יהודה חקוק עליו (שכן נאמר בנבואות הזוהר
כי שני משיחים יבואו זה אחר זה: משיח בן יוסף, תחילה - אשר
ייהרג בטרם תבוא הגאולה, ומשיח בן דוד אשר יהיה המשיח שיגאל את
העולם). הוא עולה עם צבאו מן המדבר, ולצידו צועדים במרץ בני
יהודה ובנימין. בני בנימין מניפים דגל כחול עם זאב כסוף
במרכזו, ובני יהודה נושאים נסי ארגמן עם ארי של נחושת. בחזוני
אני יודע, כי שני השבטים עתידים להתאחד עם עשרת השבטים בעמק,
ולצאת למלחמת מנע כנגד בני מגוג הכובשים, אשר סוגדים לי
כאלוהיהם. החזון מביא אותי כעת אל חומותיה של תל-אביב, המתקשה
לעמוד בפני מצור לוחמי מגוג האכזריים שלי. אני כבר יודע כי
העיר לא תעמוד עוד זמן רב, וחומותיה יפלו בדיוק כמו חומותיה של
חיפה - הבירה הצפונית. החזון התפוגג, ושוב עמדתי שם, על
המדרגות לגן עדן - מוביל את צבאי לקרב אבוד...

השכינה נתנה לזרם המים החמים לשטוף את פניה, את גופה ואת ירכיה
הדואבות מהליכה כה ממושכת. האם סוף כל סוף היא מצאה מנוחה? היא
לא העזה להאמין בכך... היא חוותה יותר מדי על מנת שכל זה ייגמר
כל כך בקלות... לא, הוא לא יגיע אליה - זאת ידעה. היא תצטרך
למצוא אותו בעצמה... מגבת נקייה ובגדים נקיים שיעל תרמה לה
ממלתחתה היו תלויים על המתלה. מטרה לבשה תחילה את התחתונים
והחזייה הלבנים, ולאחר מכן את החצאית השחורה והחולצה הכחולה
בעלת מחשוף בצורת V. כאשר היא סידרה את שיערה מול המראה, חשה
השכינה דבר מה מיוחד... הייתה זו תחושה משכרת חושים של חירות.
היא יצאה מן האמבטיה, ויעל הופתעה משראתה אותה לראשונה ללא
הטינופת שכיסתה את גופה.
"יקירתי!" היא אמרה, "את כל כך יפה!"
מטרה התחייכה כולה למשמע מילים אלו, שכן עבר זמן רב כל כך מאז
מישהו אמר לה זאת - והדבר תאם את המציאות. "בואי, מטרה, הגעת
בדיוק בזמן על מנת לטעום מיצירת המופת הקולינארית שלי!" אמרה
יעל, והשכינה התיישבה בשמחה ליד השולחן על מנת לטעום מסעודתה
האחרונה.

אני ממשיך עם צבאי קדימה, אך הפעם אותה הרגשה איומה מחלחלת בי:
היא אומרת לי כל הזמן כי זהו קרב אבוד... כל אותן נשמות
שהסכימו להילחם לצידי, כל בעלי בריתי - נידונו לאבדון. אך אני
ממשיך לצעוד, מוביל אחרי צבא ענק אשר השמים והארץ לא ידעו
כמותו. כעת, הרצון לנקום את מותו של בני הוא זה שדוחף אותי
יותר מכל קדימה, מעורר בי את אותו זעם משולל רסן אשר משמיד את
כל שבדרכו כמו סופת חול לוהטת. משמאלי, אני רואה את בליאל
הכופר, אשר נושל מן השמים בשל כך שפקפק בעצם קיומם... בזכות
זאת, הוא נודע בעולם כבליעל, אבי הכופרים. לימיני, אני מזהה את
עזאזל הזקן - עורו יבש וקמוט בשל הזמן הרב שבילה בכלא המדברי
שלו. פעם קראו לו עזאל, והוא היה מלאך צעיר ומיוחם אשר נענש
לאחר השתתפותו במעשה המלאכים אשר ירדו ארצה על מנת לשכב עם
בנות האדם. שמועות אמרו כי הוא זה שלימד את הגברים להכין כלי
נשק ואת הנשים להתאפר. אפילו עכשיו, הוא עדיין לבוש בבגדי איש
המדבר, אפו בעל צורה נשרית המזכירה את מראם של סוחרי פניקיה,
ועורו שזוף בשל שמש המדבר חסרת הרחמים. המלאך הילאל בן שחר,
אשר חטא בחטא הגאווה, צועד בגאון מאחורי - לבוש בגדים לבנים
קרועים ובלויים מאלפי שנות העינויים שעבר בארץ תחתית. עיניו
העיוורות מוסתרות מאחורי פיסת בד לבן מלוכלך הקשורה סביב ראשו.
הילאל היה המלאך הראשון אשר שאף לתפוס את מקומו של האל בשמים -
ובשל כך הושלך על ידיו לאבדון. אני, לעומת זאת, איני שואף
להחליף את אלוהים - שכן, החרבת מלכותו תהיה נקמה מספיקה
בשבילי...
אנו מתקרבים כעת אל המדרגה האחרונה, והמלאך יורקמי, שר הברד,
נעמד כחוצץ בינינו לבין הכניסה. הוא מחזיק בידו חרב מפלדה
כחולה קרה, כנפיו הלבנות פרושות לצדדים ועיניו זוהרות בתכלת
קרחוני מתחת לברדס כחול כהה.
"הילחם נגדי!" הוא רועם בקולו, ואני מצטחק למשמע ההזמנה.
"הנח לי להילחם בו, אדוני!" אומר בליאל, ושולף את חרבו השחורה.
כעת זהו תורו של יורקמי לגחך. צחוקו היהיר מהדהד כרעם לאורך
המדרגות.
"אין לך סיכוי, כופר!" הוא נוהם, מקשיח ומבליט את שריריו, מכין
את חרבו.
בליאל רק נעמד מולו בתנוחת לחימה, מושיט את חרבו לפניו, דרוך
ומוכן לחסום כל מכה. החרבות שלהם מצטלצלות בקול של פלדה על
פלדה, יורקמי תוקף ובליאל נכנס למערכת הגנה.
"אינך פוחד, מלאך נופל?" שואל יורקמי, מעקם את חרבו כלפי מעלה,
וגורם לחרב של בליאל להיאנח חלושות כאשר היא נשברת לשני
חצאים.
"איני מפחד, משום שאינני קיים... ואינך קיים גם אתה... אלוהים
לא קיים, ואף אחד מאיתנו אינו קיים!" מסנן בליאל דרך שיניים
חשוקות.
"כופר עלוב!" קורא יורקמי בזעם ומרים את חרבו הארוכה והמחושלת
היטב להכות ביריבו אשר להבו נשבר. אך בעוד תנופתו בו, בליאל
תוקע את החלק השבור של חרבו לתוך גרונו של שר הברד, והדם אשר
ניתז כמזרקה צובע את השלג שמתחת לרגליו באדום עז. יורקמי החסון
קורס מת לרגליו של בליאל המנצח אשר צוחק בצחוק פרוע ואחוז
דיבוק. אם היו לי ספקות כלשהן בעבר - הרי כעת אני בטוח: בליאל
הוא מטורף מסוכן... אך מטורף מסוכן אשר עומד לצידי.

שתי הנשים נרעדו כאשר שמעו דפיקה חזקה על הדלת. "פתחו!" אמר
קול עמוק כנהמה, "זוהי בדיקה מבית לבית של צבא מגוג!"
יעל החווירה. מאז שחומות העיר נפלו, הן התכוננו לתסריט דומה,
אך כעת, כשהן נדרשו לבצע זאת, אפפה אותן תחושה עמוקה של
סוריאליזם וחוסר אמון. כפי שהסכימו בראשונה, מטרה רצה להתחבא
בחדר השינה ויעל ניגשה לפתוח את הדלת. מתוך החדר, מטרה יכלה
לשמוע את צעדיה של יעל ואת חריקתה של הדלת הנפתחת... אז נשמעו
כמה קולות נמוכים - אחד מהם היה של יעל, אשר ככל שהשיחה
התקדמה, נשמע יותר ויותר אחוז היסטריה. רק כאשר שמעה את צרחתה,
מטרה הציצה מתוך החדר. המראה שראתה גרם לזרם קר של זוועה לעבור
בעמוד שדרתה. איש צבא מגוג, ככל הנראה מפקדם של שאר החיילים,
השעין את יעל על שולחן המטבח. ידו השמאלית חפנה פלח מישבנה
בזמן שהימנית מחצה את שדה השמאלי. חולצתה של יעל הייתה קרועה
באזור החזה ומכנסיה היו מופשלים כמו שהיו מכנסיו של איש הצבא.
הוא בעל אותה בפראות על שולחן המטבח, מתעלם מצרחותיה
ומניסיונות ההיאבקות שלה. לידם, עמדו מספר חיילים שהתלוננו על
כך שמפקדם לוקח את כל ההנאה רק לעצמו וכמה אחרים היו עסוקים
בלבזוז את המגירות השונות בחיפוש אחר דברי ערך. תחושת הפחד של
מטרה התחלפה בהדרגה לזעם קר, רצחני. כפי שהן הסכימו בתחילה,
היא הוציאה את הרובה הכבד שהוסתר מתחת למיטה וכיוונה אותו על
מפקד החיילים, מוכנה ללחוץ על ההדק. היא הייתה הורגת אותו ללא
ספק, אלמלא יד שרירית ונוקשה לא הייתה אוחזת בגוף הרובה ומסיטה
אותו הצידה. הכדור נפלט ופילח את אחד הקירות. כל החיילים פנו
להביט בה.
"היי חבר'ה!" אמר החייל שלקח ממנה את הרובה, "אני חושב שמצאתי
כאן עוד אחת!"
"לא! אל תפגעו בה!" צרחה יעל, אך פיה נחסם. אחד החיילים דחף את
מטרה לחדר השינה וכופף את ידה מאחורי גבה, גורם לה לרכון על
המיטה כשגבה מופנה אליו. היא חשה כיצד ידו הגסה והמחוספסת
מרימה את חצאיתה וקורעת מעליה את תחתוניה. איבר נוקשה חדר את
אחוריה, ומטרה רצתה לצרוח - אך זכרות מוצקה אחרת נדחפה לפיה
והחניקה את צעקתה כשזו עוד בגרונה.

שני הצבאות שלנו עומדים שתי שורות במרחק שווה זו מזו.
גלימותיהם השחורות של חיילי מתנפנפים ברוח הקלילה של גן עדן.
צבא לבושי הלבן עומדים בצד הנגדי, חרבותיהם שלופות, קשתותיהם
דרוכות - ומאחוריהם, חומות האש של עדן אשר מדהימות את עיני
המביט בהן. רוכב על סוס לבן נע אל המרכז כשדגל לבן, זוהר כנהר
של אור, מתנפנף בידו. אני עולה על סוסי ולוקח בידי השמאלית את
דגלה האדום של אצילות סיטרא אחרא. לפני שאני יוצא, אני מעביר
מבט ארוך ואחרון על צבאי האדיר. הוא מחכה לי במרכז השדה, במרחק
שווה מכל אחד מצבאותינו. שריונו הוא לבן וכסוף, עם סמל
המאזניים חקוק על חזהו. גלימתו כחולה כהה, תלתליו חומים, עיניו
כחולות נוצצות ומגבו מזדקרים שלושה זוגות כנפיים של נשר.
"אני רואה אותך, צל הבריאה." אומר מלאך הצדק.
"ואני רואה אותך, ימינו של אלוהים." אני משיב.
מיכאל זורק ראשו לאחור ומצטחק בקול צחוק עמוק וטהור.
"אתה שוטה, סמאל!" הוא אומר לפתע, "עד היום אתה מפתיע אותי
בחוסר חוש התועלתנות שלך. הרי זה ברור כשמש שאינך יכול לנצח
במשחק מכור ושאינך יכול לנצח את המערכת - אתה יכול רק להפוך
להיות חלק ממנה או פשוט - לא להיות."
אני שומע זאת, ומשום מה איני יכול לשלוט בחיוך הלועג אשר נמרח
על שפתיי. מיכאל נראה זועף. "מה בדיוק מצחיק כאן?" הוא שואל,
על פניו האציליים מראה עגום ומוטרד.
אני מושך בכתפי. "אולי אתה צודק, אך לא באתי לכאן כדי
לנצח..."
"אז בשביל מה באת, סמאל?" שואל המלאך מיכאל.
קרצתי אליו בעיני בזמן שירדתי מסוסי השחור. "מה זאת אומרת?
באתי בשביל להילחם!"

יעל פקחה את עיניה, סוקרת את העולם מסביבה. היא לא ידעה כמה
זמן היא שכבה כך, אך בשל השקט ששרר בדירה, היא הבינה שהם הלכו.
בפיה עדיין נותר טעם מר של זרע, ושפתיה היו יבשות כאשר היא קמה
מן השולחן ואספה מהרצפה את מה שנותר מהבגדים שנקרעו מעליה על
ידי חיילי מגוג. החיילים אנסו אותה באינספור דרכים שונות במשך
השעות האחרונות עד אשר הביאו אותה עד לכדי עילפון. היא יצאה מן
הסלון מבלי להביט בו, משום שהיה קשה לה להביט בדירתה הבזוזה
וההפוכה... היא נכנסה למקלחת ונתנה לזרם המים לשטוף את תאי
הזרע והטינופת אשר בני מגוג השאירו על גופה. רק כאשר התנגבה,
נזכרה יעל כי הייתה לה אורחת לפני שהם הגיעו. אחוזת דאגה, היא
עטפה עצמה בחלוק רחצה ורצה אל חדר השינה. מטרה עדיין שכבה שם -
בגדיה קרועים וגופה חבול.
"יעל..." היא לחשה בקול חלש וצרוד.
"אני כאן." אמרה יעל ועצרה את נשמתה משראתה את מפשעתה המדממת
של מטרה. "אני אזמין אמבולנס..."
"אין יותר אמבולנסים..." לחשה מטרה, "אך אל תדאגי, כי גם זה
יעבור... ואז אלך לי..."
יעל התיישבה על קצה המיטה והניחה את ידה על ידה של מטרה.
"תלכי לאן?" שאלה, מודאגת.
"לחפש... אני מוכרחה למצוא אותו... לכן הייתי ברחובות
מלכתחילה... אסור היה לי לעזוב אותם..." היא השיבה והביטה
בתקרה. באותו רגע בודד היא חשה כיצד המילים הקדומות נלבשות
מעצמן על שפתיה והלחן העתיק שנשכח זה מכבר מהדהד בראשה.

"...אני ישנה, ולבי ער קול, דודי דופק פתחי לי אחותי, רעייתי,
יונתי, תמתי... שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה... פשטתי את
כותנתי, איככה אלבשנה, רחצתי רגלי, איככה אטנפם, דודי שלך ידו
מן החור ומעי המו עליו..."

מילות השיר בוטאו בניב העתיק והלא מובן אשר אבד ונשכח בשנים
הרבות שעברו - אך למרות זאת, משום מה, המילים חדרו עמוק לנפשה
של יעל, והיא חשה עצמה עייפה. היא נשכבה על המיטה והתכרבלה
בזרועותיה של השכינה - וזו חיבקה את ראשה ואימצה אותו אל חזה
בחיבוק אימהי, תוך שהיא ממשיכה לזמזם את המילים:

"... קמתי אני לפתוח לדודי, וידי נטפו מור ואצבעותי, מור עובר
על כפות המנעול... פתחתי אני לדודי, ודודי חמק, עבר, נפשי יצאה
בדבר ובקשתיהו, ולא מצאתיהו, קראתיו - ולא ענני. מצאוני
השומרים הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני, נשאו את רדידי מעלי
שומרי החומות..."

פטמתה הקהה של מטרה דקרה רכות את פניה של יעל - וזו הידקה
סביבה את שפתיה, חשה חלב חמים ומתוק זורם לתוך פיה, מטהר אותה
מבפנים, מרפא את מכאובי גופה...
"תשני, בתי, והכל יעבור... תשני..." לחשה השכינה בקול מרגיע
וליטפה את שיערה השחור.
יעל חשה עצמה שוקעת בשינה עמוקה ומתוקה, ובאותו רגע זה נראה
הדבר הטוב בעולם...

אבישי הגבעתי חיפש את המשיח באוהלו - אך הוא לא היה שם. הוא לא
היה גם במחסני הנשק או באוהליהם של מנהיגי השבטים השונים.
במאמץ רב, הוא טיפס על הגבעה הגדולה ביותר באזור - ושם הוא
היה: משקיף קדימה אל האופק, בכיוון שבו עמדה עיר החולות
המוזהבת אשר נתונה במצור. אם היה מביט לאחור - בוודאי היה רואה
את מחנהו האדיר, אשר מורכב משנים עשר שבטי ישראל, נושאים את
דגליהם השונים והססגוניים. רק לא מזמן חלק גדול מאנשים אלו
הסתתרו אי שם בגלויות אפריקה, הודו, אפגניסטן ובערבות
סקנדינביה - קומץ של מאמינים הדוקים ומיסטיקנים אשר הכינו
עצמם, דורות על גבי דורות, למלחמת בני אור בבני חושך שתתרחש
ביום הדין הגדול... אך בכל זאת, רובם היו בני יהודה ובנימין מן
השורה, אשר חיו חיים רגילים ולא מודעים עד שניעורו על ידי
המאורעות המזעזעים ויצאו לכבוש מחדש את ארצם.

"שלום לך, אבישי. אילו חדשות אתה מביא?" שאל המשיח מבלי
להסתובב.
"אנו סובלים מאבדות קשות, אדוני." השיב שר הצבא.
"מחלה?" שאל המשיח בקול מהורהר, מנותק קמעה, וגירד בזקנו
האדמוני.
"הו, לא, אדוני", אמר אבישי הגבעתי, "אני חושש כי המצב גרוע
יותר..."
בן-דוד הסתובב כעת והביט בפניו הזאביים של שר צבאו הבנימיני,
אשר בזקנו השחור כבר נראו מספר שערות כסופות שהעניקו לו מראה
אצילי ומנוסה. חרבו הייתה חגורה על מותנו הימנית - שכן, האיש
נלחם בידו השמאלית, כמו רבים מבני שבטו. הוא ידע, והיה גאה בכך
שבעורקיו זרם דם של אצילי השבט שלו כמו אהוד בן גרא, שאול המלך
ומרדכי היהודי. הוא הכיר טוב את אבישי הגבעתי, וידע כי הדבר
צריך להיות חמור ביותר, אם הוא ראה לנכון לפנות עם זאת ישירות
אליו ולא לטפל בכך בעצמו.
"מעשה ידיה של לילית?" שאל המשיח.
"היא ושדותיה המכונפות, אני חושש..." אמר אבישי, ולמרות שקולו
לא הזכיר את חרדתו - הרי שלפי מראה פניו היה יכול להבין בקלות
עד כמה חמור המצב.
"אם המתקפות ימשיכו... מה יהיה המצב שלנו כשנגיע לירושלים?"
אבישי נאנח. "נישאר לכל היותר עם חצי מההרכב הנוכחי..."
המשיח השפיל מבטו אל החול הזהוב ושקע בהרהורים. הוא ידע כי
הנשמות אשר נפלו בשבי יופיה וחושניותה של לילית לפני מותם -
לעולם לא יוכלו להיות טהורים מספיק בשביל להצטרף לצבא הנשמות
בגן עדן...
"הרצאות מניעה..." הוא אמר לפתע.
"מה?" שאל אבישי בתמיהה.
"נארגן הרצאות בהקדם האפשרי שיסבירו לחיילים כיצד להשתחרר
מרשתותיה של לילית..."
"ומי יעביר אותן?" התעניין שר הצבא.
"אני, כמובן." השיב המשיח.
אבישי כחכח בגרונו.
"סלח לי על עזות המצח, אדוני, אך האם יש לך ניסיון בתחום?"
המשיח הביט קצרות אל האופק ואחר כך החזיר את מבטו אל האיש.
"מעולם לא סיפרתי לך, אבישי..." הוא אמר, וקולו נשבר, הוא
היסס, השפיל מבטו מטה וחפר עם רגלו בחול. "לפני לילות מספר,
לילית ביקרה אותי בשנתי..."
אבישי חש את לבו שוקע בקרבו. "ונכנעת לה?" הוא שאל, מפחד מן
התשובה העומדת לבוא.
המשיח הצטחק בעצבנות.
"אל תהיה שוטה, אבישי מזרע שאול! הרי ברור שלא נכנעתי - וכי
הרי אם היה המצב אחרת, האם הייתי עדיין עומד כאן ומדבר עמך?!"
אבישי, שהיה רגיש ביותר לשינויים בטון הדיבור, נחפז להשיב:
"כמובן שלא. הצדק עמך, מלכי - ואני בוש ונכלם על כך שפקפקתי
בך!"
המשיח חייך אליו כעת חיוך של זוהר והוד מלכותיים, נהנה באמת
ובתמים לשמוע את התואר שהוא עתיד לקבל.
"אינך צריך לבקש סליחה, אבישי. אני יודע כי התכוונת לטוב.
בעצם, אם הייתי אתה - הייתי שואל את אותה השאלה."

רוחות קרירות שבידרו את שיערה העירו את יעל מחלומה. היא שכבה
מכורבלת על מושב מרופד של כרכרה כאשר ראשה מונח בחיקה של מטרה,
שהייתה לבושה בשמלה כחולה זוהרת.
"אני שמחה שהתעוררת." היא אמרה בשקט, קרני שמש רכות של בוקר
ליטפו את שיערה החום-כהה, יוצרים הילת נחושת מלכותית סביב
ראשה.
"היה לי חלום כל כך מוזר..." מלמלה יעל, "המשיח הופיע בו...
והוא דיבר עם שר צבאו..."
"אני חוששת כי אין זה חלום, יקירתי," אמרה מטרה, "זהו חזון -
וגם אני ראיתי אותו."
יעל הרימה את ראשה מעל ברכיה של מטרה - מודעת לראשונה לכך שהיא
נמצאת במקום אחר. "היכן אני?" היא שאלה, מביטה סביבה
בישנוניות.
"אנחנו בדרך לירושלים, יקירה." השיבה מטרה ברוגע.
יעל הביטה בתמיהה על הבגד שלבשה: לפני שנרדמה, הייתה בטוחה כי
על גופה חלוק רחצה פשוט - ואילו כעת לבשה שמלת ארגמן נוצצת
שזורה בחוטי ארד.
"איננו יכולים להיות בדרך לירושלים..." מחתה יעל, "הרי כל
הדרכים חסומות..."
"אכן. כולן פרט לדרך האוויר."
"מה זאת אומרת?" שאלה יעל.
"הביטי החוצה." השיבה השכינה.

השמים היו כחולים בהירים, וקרני שמש לבנות ונעימות חיממו את
עורה - לא היה דבר מוזר בנוף זה - אך משהביטה למטה, עיניה
התרחבו בתדהמה: היא יכלה לראות את גגות הבתים מתחתיה - אך הם
היו כה קטנים! נשר אדיר מימדים היה רתום אל הכרכרה
הויקטוריאנית שבה ישבו שתי הנשים.
יעל פתחה את פיה לשאול משהו, אך חשה כי הדיבור נעקר ממנו -
וסגרה אותו מבלי להוציא מילה. היא הביטה שוב בנוף הנשקף מן
החלון - מנסה להיאחז שוב בחוט המחשבה שאיבדה. היא ניסתה לדבר
שוב, וכעבור השתהות קלה אמרה לבסוף: "אני לא מבינה..."
מטרה חייכה אליה ולקחה את ידה בין ידיה.
"הו, את עוד תביני, מתוקתי... את עוד תביני..."

תופי המלחמה מהדהדים באוזני כמו מקצב קדום. אני נע עם הקצב,
מתחמק מהתקפותיו החוזרות ונשנות של מיכאל - מזנק לשמאל, לימין,
מותח את חרבי ומשתמש בה כמגן. למרות שחרבו עשויה מלהבות כחולות
- כאשר היא מצטלבת עם שלי נשמע הצליל המוכר של פלדה כנגד פלדה.
מלאך הצדק הוא סייף מוכשר, וכאשר אני מבצע תמרון לא נכון - אני
חש את חרבו שורפת את בשרי ומכסה את החתך אפר שחור. מיכאל מחייך
חיוך רחב ואכזרי מתחת לאפו הנצי, עיניו מתנוצצות כאבני ספיר
כחולות. אני משיב מתקפה, ומוחק את חיוכו מפניו כאשר משסע את
כתפו. מלאך הצדק מביט על הנוזל הכהה אשר מטפטף מזרועו ומטה -
ואני רואה כיצד פניו מאדימות מזעם. אז, הוא מסתער עליי, ואני
חוסם את המכה האדירה בחרבי. מעצם כוח ההתנגשות, החרבות שלנו
נשמטות מידינו ומתעופפות לכיוונים מנוגדים. אנו עוברים לקרב
מגע, מנסים להכניע אחד את השני ולהפיל לקרקע... לבסוף, ידו של
מיכאל היא על העליונה, ואני חש כיצד הוא מפיל אותי אל האדמה
וגורם לי ללחך בוץ. הוא מעקם את ידי מאחורי גבי, וברכו לוחצת
על גבי. בקושי רב, אני מצליח להבחין מזווית עיני באזיקים
הכסופים שבידיו, ועליהם חקוק השם המפורש. המתכת הקרה נוגעת
בפרקי ידי, ואני חש אותה כצריבה על עורי. כשפי ופניי מלאים
בוץ, אני זועק בכאב, וכחיה רעה הודף את עצמי לאחור. מיכאל, אשר
עומד מאחורי, מועד ונופל לתוך הבוץ הרטוב בזמן שהאזיקים
הכסופים נשמטים מידיו. כעת אני הוא זה שמזנק על מלאך החסד
והולם עם אגרופיי בפניו היהירות. הוא זועק בכאב ואני יכול
לשמוע כיצד שיניו נשברות ועצמותיו מתרסקות בקול פצפוץ רם...

הוא נראה כה חסר אונים כעת, מפרכס בכנפיו השבורות על האדמה
הבוצית. במבטו הכחול אני עדיין יכול לראות שנאה טהורה, ללא שמץ
של פחד. הוא יורק על שריוני רוק בצבע ארגמן כהה ומשתעל קשות.
"היית אמור להפסיד, יצור נתעב!" הוא משתנק ומשתעל שוב.
"באמת?" אני שואל, "צר לי שאכזבתי אותך, מיכאל."
"מה אתה הולך לעשות איתי?" הוא שואל ופוזל לכיוון החרב שלי,
אשר שוכבת שמוטה במרחק כמה מטרים. איני יכול שלא לחייך כשאני
חש בפחדו.
"איני הולך להרוג אותך, אח יקר..." אני משיב, וקורע פיסה
מגלימתי האדומה על מנת לקשור את ידיו, "אבל אני בהחלט הולך
לעשות לך את מה שהתכוונת לעשות לי..."
המלאך מיכאל לא מתנגד כאשר הוא מובל דרך מדרגות גן עדן,
שבתחתיתם מחכה חלק גדול מהצבא האכזרי של בני מגוג. רק כעבור
רגע, אני שומע את צרחותיו בעוד הברברים תאבי הדם קורעים
ומשסעים את בשרו...

"יואב..." לחש קול בחשיכה - והוא פקח את עיניו. היה נדמה לו כי
הבחין בצללית אפלה ומכונפת בקרבתו. משום מה, הוא חש התעוררות
בחלציו - ומשהעביר את ידיו על קווי המתאר שלה, נוכח כי זו ללא
ספק אשה, חפה מכל בגד על עורה הצח והרך. רגליה התהדקו סביב
מותניו ושיערה ירד על פניו כמפל שחור כאשר היא מצצה את שפתיו
בתאווה דמונית. היא עברה באצבעותיה הדקות על פני תבליט ארי
הארד שבמרכז שריונו, ומיששה את סימני דרגת הקצונה שעל כתפיו...
לאחר מכן, היא לחצה על מפתח השריון - והוא נשל מעליו, מותיר את
חזהו חשוף למגעה. היא רכבה עליו כמו על סוס פראי, מצמידה מדי
פעם את שדיה הרכים אל פניו... "לילית..." הוא לחש מתוך מודעות
חלושה, מנסה לפרוץ מבעד לכישוף שלה...
"כן! כן!" היא השיבה - קולה הנשי עמוק, מתנשף. היא שרטה את
חזהו בציפורניה עד זוב דם, משאירה סימנים עמוקים בבשרו... היה
בו צד שרצה להשליך אותה מעליו - אך במקום זאת הוא רק התמכר
למגעה. מוחו ניסה להיאחז בהנחיות שנתן משיח בן דוד, ושיטות
ההתחמקות שלימד - אך הן כולן פרחו מזיכרונו כאילו לא נאמרו
כלל. הוא התקשה להתמודד עם הצד האפל של נפשו, אשר שאב כוח מתוך
עמקי תשוקותיו ויצריו. לילית הניחה את ידיה על צווארו והידקה
את אחיזתה - אך יואב לא התנגד, אלא רק נהנה ממגעה... הוא הניח
את ידיו על ישבנה, מפריד בין שני הפלחים... עוד רגעים אחדים,
והוא חש את השיא... זעקתו נחנקה בין כנפי העטלף שלה שנכרכו
סביבו... "כן, יקירי! הו כן!" היא קראה כשחשה כיצד הוא מנסה
להפריד בין כנפיה, נלחם בשביל אוויר... רק בשלב מאוחר מדי,
הבין הקצין האומלל כי ככל שהוא נאבק יותר - כך אחיזתה
מתחזקת... באותו לילה, פרחה נשמתו של יואב בן אביעוז - והיא לא
הגיעה לגן עדן.

מהנוף של מגדל דוד, ניתן היה לראות בבירור את הכוחות הניצבים
זה מול זה. חיילי המשיח היו מעטים כל כך! יעל הביטה כיצד
השכינה הרימה את ידיה באוויר ומלמלה תפילה חרישית. השמים היו
מכוסים עננים שחורים וסמיכים, אשר במקומות מסוימים ניתן היה
לראות שמים כתומים-אדומים ברווחים שביניהם. הכוהן של מגדל דוד,
לבוש טוניקה לבנה משובצת ספיר אודם ואזמרגד, ניצב ביחד עם יעל
מאחוריה וחזר גם הוא על המשפטים הקדומים. יעל גם כן רצתה
להשתתף בתפילה, אך לא ידעה את המילים המתאימות, ולכן פשוט עמדה
מן הצד והביטה. קולות מלחמה המו מתחת, ושני הצבאות הסתערו זה
על זה. השכינה הורידה ברקים כלפי מטה, מזעזעת את האדמה ומפילה
רבים מחיילי מגוג. עדיין נותרה בה אותה שנאה בלתי מתפשרת
כלפיהם - אותו זעם כבוש שהשתמר מאז האונס שלה בתל-אביב החרבה.
תוך מספר רגעים, בחלוף ברק נוסף בשמים, חצים שחורים עפו דרך
החלון. יעל הביטה, מזועזעת, כיצד המטרונית קרסה על הרצפה - עם
אחד החצים נעוץ בתוך חזה.
"לא!!!" היא צעקה ורצה לקראתה. חץ אחר שרט את כתפה - אך היא לא
התייחסה לכך, ורק כרעה על ברכיה מול האישה האלוהית.
"יעל... אל תבכי, זו אשמתי..." לחשה מטרה, והשתעלה קשות, הדם
בעבע על שפתיה. "לא ציפיתי להתרחשות שכזו - למרות שכנראה הייתי
צריכה לעשות זאת..."
"זה בסדר..." השיבה יעל וניגבה את דמעותיה. היא התיישבה ליד
השכינה, והניחה את ראשה בחיקה שלה.
"העולם שייווצר לאחר המלחמה הזאת..." המשיכה המטרונית ועשתה
הפסקה רק לשיעול קל, "... יהיה שונה מאוד ממה שאמרו הנבואות
העתיקות... רק אלוהים יצליח להציל אותו מן הגורל הנורא - אני
לא הצלחתי - אך את חייבת למצוא אותו! האם תהיי מסוגלת לעשות
זאת?"
יעל לא יכלה עוד לעצור ולמחות את הדמעות הרבות שניגרו. הכהן,
שעמד על ברכיו מול גופת השכינה, פנה כעת אל יעל והביט בה במבט
מתחנן: "הו קדושה, האם יודעת את איך למצוא את אלוהים?"
"אני לא יודעת..." היא אמרה, וניגבה את דמעותיה, "אני באמת לא
יודעת... אך אני מבטיחה לחפש..."

לאחר מצור ארוך, אני צועד לתוך המקדש במרכזה של עדן. כל
התקדמות כמוה כתנועה בעיסה סמיכה במיוחד - שכן, צבא השמים חזק
ורב. אפילו לאחר שחומות הגן נפרצו וחוללו, אנו נאלצים להילחם
על כל צעד וצעד. באחד ההיכלים, מלאך הדין בכבודו ובעצמו, לבוש
זהב וארגמן, ניצב עם צבא השרפים כנגדי - אך כוחותיי הודפים
ומפוררים אותם לרסיסים. אני מתקדם הלאה, עובר את ההיכל הקדוש
ופורץ את דלתות קודש הקודשים. אך כאשר הדלת נפתחת, פי נשמט
מהפתעה וזעזוע. אני צועד אל מרכז ההיכל, מסתובב על מקומי וסוקר
את המקום אך מתקשה לשלוט בזעם הגואה בי.
"מה זה אמור להביע?!" אני צועק, וקולי מהדהד אינספור פעמים
באולם הגדול. "היכן אלוהים?!"
אני שומע את הצחוק המטורף של בליאל, צחוק המוסיף ומתגלגל ומעלה
את חמתי.
"הלך... קפוט... לא גר כאן יותר..." ולאחר הפסקה קצרה של צחוק,
מוסיף. "אלוהים מת!"
אני מביט בו בזעף, חש כיצד עיניי מתנוצצות באלפי להבות
גיהינום.
"מה אתה מנסה להגיד?" אני שואל.
בליאל מגלגל את ראשו לאחור וצוחק שוב בצחוק פרוע. לאחר מכן,
הוא שב ומביט בי, מחייך חיוך מוזר מתחת לשפמו העבה.
"כמו שאמרתי, איננו קיימים..." הוא אומר, "איננו יותר מפיסת
מיתוס... מיתולוגיה אשר הוחזרה לחיים... וכעת אנו שבים
ונעלמים... שוקעים במצולות הזמן..."
באותו רגע, אני קורס על ברכי ומכסה את פני בידיי... לא, איני
מאמין לדבריו - הוא שוטה! אך אני בכל זאת מרגיש משהו משונה -
באותו רגע, אני מביט בידי ורואה כיצד הן הופכות ונהיות שקופות
יותר ויותר. אני מביט בבליאל, אשר אינו פוסק עם צחוקו החולני,
ורואה כי הוא מתפוגג גם כן... גם כל צבאי העצום הולך ונעלם...
אני מרים את ראשי וזועק אל הרקיע... זעקת כאב אשר אין עוד מי
שישמע... אני רואה פרץ טהור של אור... ואז יש רק חושך ואפלה.

תעלות הרקיע נפתחו כולם, מברכים את הארץ בגשם מטהר. ברקים
ורעמים פרצו פה ושם, והטיפות ירדו - מרטיבות את שיערו וגלימתו
של אבישי הגבעתי... דמעותיו התמזגו עם טיפות הגשם וזלגו לקרקע
הבוצית. הוא ישב על ברכיו ובכה, לא מביט בגופת המשיח אשר מוטלת
כמה מטרים ממנו. אי שם מאחורי שערי העיר עדיין נשמעו קולות של
קרב - אך אלו כבר לא היו חשובים עוד - המאבק העיקרי נגמר -
ובני מגוג הפסידו. אך מה יקרה עכשיו? הוא לא ידע... המשיח מת -
ומבחינתו, כל תפישת העולם שאבישי הכיר והאמין בה - מתה יחד
איתו. איש לא ידע איך להמשיך לחיות כעת, כאשר אי אפשר עוד
לסמוך על ישועה מן השמים... הנה הוא ראה את החיילים יוצאים
מהעיר, חרבותיהם, ידיהם ופניהם, מוכתמים בדם. הם היו המעטים
שנשארו בחיים - עשרות בודדות מתוך צבא של מאות אלפים. הם נראו
עייפים, אך שמחים למדי, יחסית למה שעברו. חלקם נשאו עדיין את
דגליהם הקרועים. עוד ממרחק, אבישי יכול היה לשמוע את שירי ההלל
למשיח אשר בפיהם. כאשר קרבו אליו, במקום לבצע את ההצדעה
הרגילה, הם קדו לפניו ונפלו על ברכיהם.
"עבדיך אנו, מלכנו המשיח," אמר הצעיר שבהם, "מי ייתן ותיתן
חסדך עלינו, ותשרה מברכתך על העולם כולו!"
"איני המשיח..." השיב אבישי בעגמומיות, "המשיח מת ואין תחליף
לו."
הצעיר חייך, לחלח את שפתיו ואמר כשהוא בוחר את מילותיו
בקפידה:
"אדוננו, אל נא תתבדח עימנו - הרי, ידוע זה לכל שנאמר כי יבוא
משיח מגזע שאול המלך, בן שבט בנימין!"
אבישי  הצטחק באירוניה למשמע דבריו, אך שקל את הדבר ברצינות.
שכן, מי ימלוך במקומו? ומי יציל את העולם חוץ ממנו? ואם ימלוך,
אבישי כבר ידע כי לא יבקש עוד עזרה מן השמים - וטוב שהמעורבות
איתם ועם הכוחות העליונים תהיה קטנה ככל האפשר. העולם לא ישרוד
עוד מלחמה נוספת של אור וחושך - ולכן עדיף יהיה שאלוהים (או זה
אשר שולט שם כעת) יהיה בעניינו, ובני האדם - בעניינם.
רצונותיהם לא יתנגשו זה בזה עוד.

יעל הלכה לאורך הרחובות המאובקים של הערים החרבות וההרוסות...
עבר כבר זמן רב מדי מכדי שתזכור כמה זמן היא נודדת... כנראה,
מאז שהתחילה הגלות... היא לא ידעה לאן היא הולכת - אך היא ידעה
שהיא חייבת למצוא אותו - אחרת, הגלות לעולם לא תסתיים. לעולם.
בעוד היא הולכת, מנגינה עתיקה הדהדה בראשה, ופיה ביטא מילים
בניב קדום שאבד כבר לפני שנים רבות כל כך... כנראה, עוד הרבה
לפני המלכתו של משיח בן שאול... מצד שני, אולי אחרי... יעל לא
הייתה בטוחה...

"השבעתי אתכם, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה-תגידו לו,
שחולת אהבה אני..." (שיר השירים ה', פס' ח')