בתוך עולם של שאון וכאב קיימים סוגים רבים של אנשים: יש את
הרועשים שאליהם תמיד שמים לב, שתמיד יקבלו מה שירצו כי לאף אחד
אין כוח לשמוע את התלונות שלהם אם לא יהיה כפי שהם רוצים.
אחרים הם אלו שלא צועקים על כל יצור באשר הוא אבל מפנים זמן
מיוחד בכדי לדאוג שאם יהיה אצלם סיפוק לקוי בצורה ממשית, הם
יוכלו בלי שמץ של ספק לנסות לגרום לכך שהמצב יהיה לטובתם. אבל
ישנם אנשים שלא ממש רוצים לתת לכולם לראות את מצבם המלא וגם אם
ירצו לעדכן את יושבי עולם ברגשותיהם לא נראה שידעו איך או
שיהיה מי שיקשיב להם גם אם יצליחו להוציא את המילים מהפה, כי
לאף אחד אין כוח או רצון לשים לב למה שיש להם להגיד כי ברגע
שהם מסיימים לדבר הם בדרך כלל מתיישבים חזרה ומתאימים את הלוע
שלהם למצבה הסגול והרגיל. אנשים שקטים, אנשים מופנמים שמעקלים
קשה לפני שהם אומרים משהו ואולי סתם מפחדים לעוות סדר עולם
ולדבר מעל לטונים הקבועים שלהם...
אבל מעל הצלילים, מעבר לעשן והבניינים קיים דבר שאמנם לא
רואים, אבל אין אחד שלא מרגיש בקיומו ואם אנשים רבים יותר יתנו
לו כבוד, ויבינו את המסר שהוא שולח אולי, אולי יהיה העולם טוב
הרבה יותר. אבל לא חייבים לחכות עד שזה יקרה! כי לכל אחד
מאיתנו יש קול, בינוני קטן או גדול, ואותו קול יכול להוציא
זמירות חן ודעות לעולם אם תאחדו אותו עם השאר או כולם. וגם קול
אחד, בטון הנכון, יכול להביא שינוי של ממש, וגם אם רק בליבם של
מעט או אחד גם שינוי קטן יביא לגדולה בליבו של אותו האדם אליו
הקול ניגלה. קול אחד, יחיד, מקורי או משתליו הוא כלי לוחמה
מיוחד במינו שבעולם הפיזי אין בכלל מקום לו הרי תותחים ופצצות
נראים כנשק קטלני והורס הרבה יותר, אבל בפנים בלב, עמוק בתוכו,
תגלו שמילים גורמות לשברים קטנים שחקוקים במוחנו כמו צלקות
ועדיף למות מאשר לחיות עם צלקות עמוקות. בקיצור חיו עם הכוח של
שינוי ואחווה ותדעו להשתמש בו בדרך הנכונה.