אתה מטייל להנאתך בין הבמות ונושם את האווירה. לא ממש ניחוח
פרחים. מסביב תילים של אפלה, דמויות עמומות שוכנות בין
זיכרונות ושעבודים.

אתה מטייל בין הבמות ושואל את עצמך (הרי ידוע מזמן שאין את מי
לשאול אלא את עצמך)... ושואל את עצמך למה האפלה? האם באמת הכל
שחור? אולי כל הנוברים שחורים?

למה רוב אלו שנוברים בבמות יוצאים משם שחורים,
אם הם יוצאים בכלל?

פה ושם מבצבצת נקודת אור, דמות צבעונית אחת מבעד לעננים
האפורים. האם היא מייצגת את הנורמאליות? אם כן, למה היא כל כך
חריגה?

אתה מטייל בין הבמות ורואה בעיקר שברים. אולי צריך לשבור כדי
שיצאו דברים החוצה. אולי מה שיוצא מהשבר הוא המוגלה.

אתה מטייל בין הבמות ומזמזם לעצמך פסוק שלעולם לא ילחינו, פסוק
שעד היום לא זכית להבין את משמעותו...

"עוד העם מזבחים בבמות"