היא נתנה לי דחיפה קטנה ושמעתי אותה לוחשת לי "זה לא אישי".
כמובן שזה לא היה אישי. למה שאני אחשוב שכשאנחנו עומדים על צוק
והיא נותנת לי דחיפה קטנה אל מעבר לקצה זה משהו אישי?

מבולבלים? רוצים להבין איך זה הגיע לזה בכלל? כמובן, זה מה
שאני הייתי רוצה אם הייתי שומע סוף שכזה. אז איפה מתחילים? רוב
האנשים היו אומרים שעדיף להתחיל בהתחלה. אני לא רוב האנשים אבל
עדיין תקבלו את הסיפור מההתחלה.

זה התחיל מוקדם. כמה מוקדם? מה הזיכרון הראשון שאתם זוכרים,
הכי מוקדם בחיים? ההורים שלכם משחקים אתכם? האחרים שלכם לוקחים
אתכם לטיול? הזיכרון הראשון שלי היה היא.
תמיד היינו יחד, מאז שאני זוכר. היינו שכנים אז בתור ילדים
היינו משחקים יחד, כשגדלנו תמיד הלכנו לאותם בתי ספר והיינו
באותם כיתות, למדנו אותם דברים. גם בהפסקות היינו יחד ובמסיבות
וביציאות גם.

היינו שני האנשים הקרובים ביותר שמישהו אי פעם הכיר. חווינו
הכל יחד. סיפרנו הכל אחד לשני ולא הסתרנו שום דבר. היו לנו עוד
חברים אבל הם לרוב התרחקו מאתנו כי אנחנו היינו שקועים אחד
בשני.

ואז דנה באה. ואני והיא התקרבנו, והתאהבנו, והיינו יחד.

זה היה בערב לפני שאני ודנה נישאנו. אז בזמן שדנה היתה עם
המשפחה והחברות, אני יצאתי לטייל עם האדם שהיה לי תמיד חשוב
מכל. היא בחרה לאן נצא, והיא בחרה את הצוק הזה, המקום שבו
שכבנו אני והיא בפעם האחרונה, לפני שדנה הגיעה.

אז אתם מבינים, זה לא היה אישי, נכון?