התגייסנו באותו יום,
עברנו יחד את הטירונות, את הקורס,את המסעות, את השיבוצים.
הגענו יחד לעזה.

היום, אחרי שבעה חודשים וחמישה ימים, אני מתחילה להבין כמה
אנחנו מיוחדות.

אתמול בלילה לא הלכנו לישון, סגרנו יחד 18 ימים בבסיס ועוד מעט
אנחנו חוזרות הביתה. הכל יהיה מתוק יותר אם נמתח את השעות
הקטנות האלו בשטויות ובכייף.
שינה היא דבר מיותר.

טיילנו בבסיס (זה מטורף איך רוב החיילים לא ישנים ב- 04:00)
וישבנו עם החברות בחמ"ל. בכלל לא הרגשתי את הטעם של הבית על
קצה הלשון. תכננו איך ניסע יחד עם עוד שתי חברות מהסבב לאילת,
כל הפרטים כבר סגורים ולנו רק נשאר להגיד "כן".
כן.

זריחה,
הזריחות בעזה פחות יפות מהשקיעות.
בוקר יום בית.

עברנו תדריך, חיבוקים, נשיקות, השארנו פתקים קטנים של
"חג פורים שמח,
אוהבות מלאנתלפים,
אביה ויפעת."
על המיטות של הבנות שעדיין ישנו.
כמה שקט יש בחדר עם כל כך הרבה חיים.

יצאנו עם אחד החפ"קים,
עצרנו בבסיס הקרוב לבקר כמה חברות.
קפה,
הרגשתי קצת מנותקת.
אני לא לחוצת בית.

עמדנו ליד המחסום,
מנסות למצוא דרך להגיע לאשקלון,
לתחנה המרכזית או לפחות לצומת.
עברו 10 דקות ואף רכב צבאי לא עצר. אני לא לחוצת בית, אבל נמאס
לי לחכות, היה קצת קר.
לעולם לא אהיה לחוצת בית.

הנה, רכב עוצר לנו. שני אנשים, אחד די מבוגר ושמן, השני כהה
ומלא זיפים. האחד קירח עם קצת שיער אפור, השני גס עם שיניים
צהובות.
מתנחלים?
"לאן אתן צריכות?" שאל המחוספס מביניהם, הנהג.
"מממ... לאן אתה נוסע?" שאלה אביה בטאקט ועודף כאריזמה.
"אשקלון."

אשקלון.
לא רציתי כל כך לעלות, נתתי לה את המבט הזה, בואי נוותר, עוד
מעט יבוא מישהו מהבסיס ואם לא, מקסימום נקפיץ איזה חפ"ק או נגד
תחזוקה.
והיא, הסתכלה עליי במבט כזה מרגיע ושליו, עם עין אחת ירוקה
ואחת חומה, ואני חייכתי ונכנסתי למכונית, זורקת את התיק הענקי
שלי עליה ומסדרת את הנשק כך שלא יכאיב לי יתר מדיי.

הפעם לא נהנתי מהנוף והיא ניסתה להסיח את דעתי המוטרפת מהמבטא
הכבד של הנהג וטיפות הזיעה של האיש שישב ליידו וניגרו לו על
המצח. התקתי את עיניי ממראת הצד והסתכלתי עליה. קצת ירוק, קצת
חום.
קצת דשא, קצת אדמה.
ושוב המראה הצדדית, והאיש שליד הנהג מוציא מכיס החולצה סיגריה
ומצית. אני שונאת סיגריות.
ושוב אביה מתיקה את עיניי משם, אליה,
ושוב קצת ירוק וקצת חום,
קצת אביב וקצת סתיו. ועכשיו בכלל סוף החורף.
והנהג מסתכל עלינו דרך המראה הקדמית וטיפות זיעה מבריקות
מקשטות עכשיו גם את מצחו.
"אביה, אני רוצה לרדת." אני לוחשת בשקט.
"עוד קצת, אנחנו מגיעות."
ואני יודעת שרע, והאיש ליד הנהג מעשן והעשן צורב לי את המחשבות
ואני רק רוצה להסתכל לה עוד קצת בעיניים, כי זה הדבר האחרון
שאני אראה, אז קצת דשא ואדמה, קצת אביב וסתיו,
כ"כ רציתי שיגיע כבר קיץ.

והנהג,
עושה תנועה קצת חדה וגם האיש שלידו ואני מחזיקה את הנשק כ"כ
חזק שכבר יורד לי דם מהזרת, אבל זה לא משנה כי המחסנית בתיק,
ואני כ"כ רציתי שיגיע כבר קיץ.

בערך חמש דקות אחרי שהדשא נקצר והאדמה זעקה, חמש בנות התעוררו
בחדר שלהן, בבסיס בעזה ומצאו  ליד הכרית פתק קטן עם סוכריה
ונזכרו שהיום פורים.
בערך שעה לפני זה, ילדים החליפו בביה"ס משלוחי מנות וילדה בת
שמונה מחופשת לנמר השאירה לאחותה, החיילת האמיצה, גיטרה על
המיטה ושיפוד עם מרשמלו שהיא הכינה לה לפני שבוע כי היא
התגעגעה.
ושבע דקות אחרי זה, פלאפונים יצלצלו צלילים של אובדן ובקו השני
ייכבו עיניים חומות, סתם חומות. וירוקות, סתם ירוקות.
ואחרי 10 דקות, חברות במדים כבר יקפיצו את התאג"ד והן לא יידעו
שגם להן מחכה על המיטה פתק קטן עם סוכריה וחיוך.
חג פורים שמח.






כנראה שבמציאות זה נגמר קצת אחרת.