הייתי הולך לעבודה והייתי רואה את הילד ההוא כל יום אחריי.
עוקב בדריכות אחר צעדיי. מגיע איתי לעבודה, יושב עם חבריו בצד
ואח"כ הולך. מחפש שאריות מזון בפחי זבל, מקבץ כאן ושם נדבות,
אוכל מהיד אל הפה. מנסה לשרוד עוד יום קשה.
  אני מרים לבנה, מצפה את בסיסה בבטון, מניח אותה על לבנה
אחרת ומחזק. כך שמונה שעות, ארבע מאות שמונים דקות, בלא לכלול
חצי שעת מנוחה בחצי היום. הוא שם --- הילד, מתבונן, לא מציק,
לא צוחק, מביט בעיניו מלאות ההערצה, כמו אומרות: "אתה הגיבור
שלי. לא זמר זה או אחר, לא שחקן זה או אחר, אלא אתה!" ואני
מחייך, כולי מחייך על אומץ כנות עיניו, שלא מאופיינות בגיל
כזה. מביט בו ושותק, מביט בו ולא מתגרה ולא אומר חצי מילה. אין
לי את אותה חצי מילה לומר.
  בהמשך הילד ממתין כל יום ליד פח הזבל של אתר הבנייה, ממתין
לי. הוא אוסף שקית קטנה וסרוחה, מלאה בשאריות של אוכל מוחמץ עם
ניחוח חלודת פחי האשפה. הולך איתי באותה ישורת הקו ולא כמו
בעבר, כשהלך מאחוריי, כמו עבד שחור לאדם לבן. הולך איתי, באותו
הקו, שווה בשווה, אני פועל בניין, הוא ילד רחוב, חשוך הורים,
חשוך עתיד טוב.
  הילד לא אוכל מכן הפחים שלביתי, הוא הפסיק משום שאני מספק
לו כל בוקר שקית עם השאריות שהיו לי במקרר. הוא לא מחפש יותר
בפחי האשפה שאריות דגים ועוף מכובסות בניחוח ריקבון חתול מת
מאתמול בלילה. הוא אוכל אוכל טרי: קציצות וקובה, אורז ממולח
בקארי, סופגניות שנשארו מחגיגת חנוכה. נכון שבוקר עתה, שלא
מתאים עצמו לקובה וקציצות ואף לא אורז, אך זה הקיים, זה עדיף
משאריות השפלה.
  הוא לא מגיע יותר עם חבריו, הם, יש להם חמימות של בית,
שמוכר להם מקרוב כל חייהם הקצרים. יש להם משפחות דואגות. יש
לדואגות אוכל, יש לדואגות כביסה, יש להן מיטה מתכווננת לילד
הקט, יש להן מכונית חדשה, יש להן חופשה משפחתית בארץ רחוקה, יש
להן בית קיט פרטי, ארוחות יוקרתיות במסעדות רמות מעל. אין להן
מקום בשבילו.
  יש לי ידיים סדוקות, עוד מעט תיפסק עבודתי. ישנה שנת
לימודים שהינני מתכונן אליה בדריכות. לבית ספר לאומנות בבירה
אני הולך, להגשים את כישוריי המעטים אך הגאים. אך לעת עתה, אני
כאן בדירה שכורה, מלקט מטבע אחר מטבע, מכניס אותו בלילה, כשבעל
בית הדירה הלך לתנומת אשמורת ראשונה. אין לי מקום, אך הוא חייב
קורת גג, אין לי זמן בשבילו, אין לי מיטה מתכווננת ולא חופשה
משפחתית. אין לי אף אבזר ילדותי לגרות את מוחו. הוא יישן על
ספה ארוכה. אוכל שלוש ארוחות ביום. אחר שחזרתי משמונה שעות
לבנים וטיט אני מלמד אותו חשבון, לשון ועברית. בשנה הבאה הוא
עולה לכיתה זי"ן, אולי אזי תבוא הישועה, היסודי כבר אבוד
ממילא.
  הוא הולך איתי, לא מתפנק. בא לעבודה שלי. עוזר קצת, עזרה של
בחורים קטנטנים של חוסר עזרה. מביא דליים של חצץ, של מים, של
חול. מביא לי כריך אך לא לעצמו. כשאני שואל 'מדוע?' אז הוא
משיב שלא הייתה הוראה מפורשת מצדי לקנות גם לעצמו. אני מריץ
אותו שוב, הוא מביא לעצמו כריך ולי פחית שתייה שביקשתי אך לא
לעצמו, משום ששוב, לא נתתי הוראה מפורשת שמותר אף לו לגלום
מפחית אישית משל עצמו.
     אין לי חשק לקום היום לעבודה. אני בוער, אני חולה, אולי
הנגיף שתוקף את הארץ באמצע חורף קר זה. אני ישן עד מואחר, אני
לא מודיע, אני מפוטר. לא נורא. ממילא, אני עובר לירושלים
בקרוב, לכן לא נורא היה לי שפוטרתי. אוסף הכסף שלי בבנק הגיע
לשחקים גבוהים, למרות חוסר אמונתי בהתחלה, כי אפשרי בידי,
מכיוון הבניה, לאסוף כסף כה רב. אני מתחיל לברר, היכן אשאיר
אותו. בתי יתומים, משפחה אומנת, פנימיה. הוא כל הזמן בורח
ממקומות וחוזר אליי.
  אל תחזור! אני לא אביך, אני לא אימך. אל תחזור! אתה לא שייך
לי, אני לא שייך לך. אל תחזור, לא יהיה לי זמן בשבילך. לא יהיה
לי מקום, לא יהיה לי זמן, יהיה לי רק חבל שתעזוב אותי. התרגלתי
אליך, אחי הקטנטן. יותר מאשר התרגלתי, עיכלתי אותך כבר, אתה
חלק ממני.