משרבבים שפתותי סיליקון לעברנו
אומרים לנו, שיופי אינו חשוב
"ההצלחה לא שינתה אותי", מצטנעים בעיתוני סופשבוע
ומשחררים תובנות על היקום והשימוש בקרם לחות.

ממלאים כל חלקה טובה וגם כל נידחת
ידם בכל ויד כל בם
אנשי אשכולות שלא טומנים ידם בצלחת
לוחמים אמיצים עשויים ללא חת.

עולמם - עולמם, משפטם הוא אינו משפטנו
טחנות הצדק אינן טוחנות לאט,
והם אומרים שהם חלק מאיתנו
ותוך כדי גם מיישרים מבט.

ואנחנו כורעים לפניהם ברך
מביטים בעיניים מעריצות
ובעצם, כאשר הכל חרא,
מה תוסיף כבר הרעה זאת.

למרות שבדרך כלל אינני נוהגת לפרש שירה, הפעם יש צורך בהסבר
קצר, כמדומני. השיר נכתב בעקבות הפרסום אודות מקרה הטרדה של
מיקי חיימוביץ ע"י בנו של העיתונאי אהוד יערי (ראו לינק). מה
שהפתיע אותי זה לא העיתונאים שעטו על הסיפור (מובן, ברור), אלא
מהירות תגובת המשטרה ובית המשפט, וכן חומרת הדין (העמדה לדין
על 50 הודעות?). אם מקרה הזה היה מתרחש עם כל אחד מאיתנו, האם
מישהו היה מניד עפעף או יותר מזה, האם אנחנו עצמנו היינו פונים
למערכת החוק? משום מה נראה, שהסלבריטאים רצים לחסות בצל החוק
כמו שרצים להתחבא תחת הסינר של אמא (וכל זאת בלי לגרוע מחומרת
מעשיו של יערי, הבעיה היא במהות, למי שלא הבין).
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3062223,00.html