נשמתה חיננית כמו סנונית בסתיו
משייטת לה בממלכת הצער
בה בני תמותה איבדו את שמם
מחפשת דרכה החוצה מכלוב הזמן
הווה, עבר ועתיד כובלים אותה יחדיו
ואומרת לעצמה בניצוץ דק של שמחה
"אני חייה"
שתי פנים לה לנסיכה.
בובה היא, אך לא למשחק בידי רשעים
אור זורח נגלה ממנה, אך לא מניס צללים
לגעת בירח רצתה, שינגה על דמעותיה
המאורות האחרים עטפו אותה בשקרים
ידעה היא כי לשחוק בגופה רצו
אולם היה גם המאור האפל
לא את האור מציע לה כי אם צל של אמת
"השמחה כרוכה בכאב והכאב כרוך בשמחה"
לחש לה ונגוז בעלטה הכה ממכרת
"איפה אתה" זעקה הנסיכה לערפילי השיכחה
"אני עוטף אותך" חייך המאור האפל
"איננו רואים את עצמנו ולא גשמיים אנו", זרח האפל
"אך לחבוק את מחשבותינו אנחנו יכולים" שתק האפל
התיישבה הנסיכה ברחשי ההבנה שחדרו לתוכה
וחיבקה את עצמה כנגד הצינה
צחקה היא צחוק פראי לאורות המסנוורים
"אני חייה"
ורק המאור האפל השיב לה בשחוק נצחי. |
