[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ילדת החורף
/
גזר-דין למוות

"שקט בבית המשפט!" צעקה השופטת בקולה החזק והמאיים.
כולם מיד השתתקו. השופטת הביטה בנאשם שישב במקומו. פניו היו
חסרות הבעה לחלוטין.
"הנאשם!" פנתה אליו השופטת.
"הינך מתבקש לקום."
הנאשם קם על רגליו, והביט בעיניי השופטת. הוא כבר ידע. הוא ידע
מה יעלה בגורלו.
"גזר דינך הוא מוות!" הכריזה השופטת.
על פני כל הנוכחים הופיעה הבעת סיפוק. גזר-הדין שהתקבל היה
מקובל על כולם מבלי יוצאים מן הכלל.
"קחו את הנאשם בחזרה לצינוק!" פקדה השופטת.
כעת, הוא חזר לאותו הצינוק שישב בו כבר שנים רבות. זהו יומו
האחרון. על פניו נראה חיוך מעוות. הוא לא פחד כלל, וגם אינו
הרגיש דבר כי הרי אין לו רגשות. הוא רק עמד ליד אחד הקירות.
הוא היחיד שידע את האמת - הוא מעולם לא רצח אף אחד. מחר יוציאו
אותו להורג בפומבי, והוא לא יצליח לבצע את משימתו.
בבוקר למחרת, כל העולם הגיע לצפות בהוצאה להורג. היה זה יום
מיוחל, שכולם חיכו לו בכיליון עיניים. זהו היום שבו מוציאים
להורג את המוות עצמו! זהו היום שבו כולם יזכו בחיי נצח!
הוא עדיין עמד בלי לזוז בפינת הצינוק. הגיעו שני שומרים, קשרו
את ידיו והוציאו אותו אל הבמה שמוצבת מול ההמון הסוער. כולם
הביטו במוות ומיד שתקו. אפשר היה לשמוע את הדממה ולהרגיש את
הפחד. כולם פחדו, חוץ מהמוות עצמו. הם לא ידעו מה תהיינה
התוצאות. הם לא ידעו אם זה באמת אפשרי להוציא להורג את המוות.
לאחר דקות ספורות, הוא כבר היה תלוי על חבל ללא רוח חיים. זהו.
זה נגמר. המוות מת. פתאום, נשמע קול מהקהל:
"לחיי חיי נצח!"
עכשיו כולם עמדו שמחים ונרגשים. כל אחד ואחד הרגיש שהוא בלתי
מנוצח. לפתע, ענן שחור ענקי הסתיר את השמש. היה חושך מוחלט.
כולם היו משותקים והמשיכו לעמוד בהלם מוחלט. אף אחד לא ידע מה
עומד לקרות. הם כולם החלו לחשוש מפני גורלם. נשמע קול חזק
ומרתיע:
"טיפשים! באמת חשבתם שניצחתם את המוות?"
כולם היו משותקים מפחד. כולם חשבו שחייהם מופקרים כעת בידי
הבלתי ידוע.
"מספר המוות הוא כמספר היצורים החיים!" המשיך הקול בדבריו.
"וכעת, רק אחד מכם הוא בר מזל! מוות של אחד מכם נרצח! אחד מכם
זכה בחיי נצח!"
כולם התמלאו תקווה. בלב, כל אחד קיווה שהוא אותו בר מזל שזכה
במתנת חיי נצח. מאז, עברו שנים, עברו דורות ועדיין אנשים
המשיכו להירצח בידי המוות. דבר אינו השתנה.

                                       




היום, זהו השלישי בינואר, שנת 2005. זהו יום ההולדת שלי, ואין
לי מושג איך לכבות 518 נרות בכוחות עצמי. רגע, זה לא אמור
להיות 517? סנילית שכמותי! נו, טוב, כנראה שהגיל עושה את
שלו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם החיים הם מים
וכולנו דגים,
מה יעשה הענק
שאנחנו רק חוט
קטן בסוודר
שלו?



ז'אן-לוק דקארט


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/5/05 18:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ילדת החורף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה