היא הרגישה כאב חד מפלח אותה מבפנים לאלפי חלקיקים, היא
התיישבה על רצפת החדר כדי לא להתעלף ולהירגע מעט מן הסחרחורת
שתקפה את ראשה, היא הסתכלה מסביב כאילו רואה את המקום בפעם
האשונה.
היה זה חדר שכור בעל מראה מינימלי ועלוב למדי, תמונות שגזרה
מעיתונים הסתירו את הסדקים בקירות ווילון כבד ומאובק חסם את
קרני השמש שגם ככה לא נראו להוטות להיכנס למקום שכוח האל הזה.
בפינה שידה שצבעה מתקלף ומיטה עם כיסוי מקומט בצבע אדום כהה.
על השולחן היו זרוקות חבילות קונדומים, איפור וכמה שטרות כסף
שהשאיר הלקוח האחרון. על השולחן עמד גם אגרטל זכוכית עם זר
פרחים שקטפה אתמול בעצמה לכבוד יום הולדתה ה-23. הכאב נחלש
לרגע וחזר אליה בגל חזק יותר מקודמו. היא בהתה במראה הגדולה
התלויה על הקיר, גופה צעיר ומוצק, פנים חיוורות ועיניים חומות
ריקות מכל הבעה, אדישות לגמרי ורק עמוק בפנים אפשר לראות חיוך,
אבל אותו היא נוהגת להסתיר.
הם באו אליה כשרצו לספק את הצרכים, כשרצו להוציא עצבים על
מישהו אחר ולחזור לנשותיהם רגועים ואוהבים, כשסתם רצו להרוג את
הזמן בהפסקת צהריים לפני שחזרו למשרד המפואר והמשיכו בחייהם עם
חיוך רחב של סיפוק והשגת מטרה, לא היססו להשפיל ולהכות אותה אם
זה היה רצונם, הרי זה התפקיד שלה, וכל עבודה מכבדת את בעליה כל
עוד ישאירו לה כמה שטרות, והיא הייתה נשארת בחדר פצועה וכואבת,
גם מבפנים.

לעיתים רחוקות יצאה החוצה רק כדי לקנות משהו במכולת או לטייל
קצת בפארק אבל זה רק בלילה, ככה היה פחות סיכוי להיתקל
בפרצופים שבוחנים ושופטים אותה ממעמדם הגבוה, זורקים לעברה מבט
של עליונות או רחמים וממשיכים ללכת.
לעיתים הייתה מבלה שעות בלילה בפארק על הנדנדה האהובה עליה,
אותו מקום שהפך להיות מקום מסתור, מקום שבו יכלה לעצום עיניים
ולחלום. גם לה היו חלומות והם היו הדבר האחרון שרצתה לוותר
עליו. אחרי שאיבדה הכל - החלומות היו הדבר היחיד שבו נאחזה כדי
לשמור על שפיותה, כדי להמשיך הלאה.

הכי הרבה אהבה לחלום על החיים הקודמים שלה ולהמציא לה הווה
שונה לגמרי וגם עתיד בהיר יותר.
היא תמיד רצתה לעבור לעיר הגדולה, הייתה צמאה להרפתקאות והחיים
הרועשים שכולם ניבאו לה שם, והרי שלאחת כמוה, בת למשפחה עמידה
עם חינוך טוב ותעודה של מצטיינת לא תהיה בעיה להסתדר שם לבד.
אחרי הצבא היא וחברתה הטובה נוגה השכירו דירת סטודיו קטנה
בתל-אביב, העבודות המזדמנות שמילאו את זמנן בין הבילויים וקצת
עזרה מהבית אפשרו להן לעצב את המקום ולא לדאוג יותר מדי.
לאוניברסיטה היא כבר התקבלה והיה לה יותר מחצי שנה עד תחילת
הלימודים כך שהזמן היה מושלם לבילויים בלי סוף.
עידו היה החבר החדש של נוגה שעבר לגור איתם ועזר לשלם את
החשבונות כך שלא היה איכפת לה.
לא הדאיגה אותה העובדה שאין לה מושג מי הוא ואיך זה שאחרי
פגישה מקרית במועדון הם כבר החליטו לגור ביחד. היא לא נתנה
לשום דבר להדאיג אותה כי החיים קצרים מדי בשביל להתעסק בשטויות
כאלה.
לא הדאיגה אותה העובדה שעידו היה יוצא באמצע הלילה לכמה דקות
וכשהיה חוזר הוא ונוגה היו מתחלקים בחבילה והחגיגה הייתה
נמשכת.

בן היה חבר של עידו שהיה בא לבקר בדירה מדי פעם וידע לגרום לה
פרפרים בבטן כמו שאף אחד אחר לא הצליח. היא התביישה ליזום שיחה
איתו ורק ציפתה שבפעם הבאה שהוא יבוא יהיה לה יותר אומץ.
זה קרה במסיבת יום ההולדת של נוגה, כמות האלכוהול והעשן במקום
שחררה את המעצורים ונתנה חופש לרצונות ופנטזיות שהיו בראשה
מהרגע הראשון שראתה אותו. הם נכנסו לחדר שלה מלאי תשוקה וחסרי
סבלנות והניחו לשאר האורחים לשכוח מהם באותו הלילה. מכאן הכל
זרם והתגלגל והיא עד עכשיו לא מבינה איך לא הצליחה לעצור את
עצמה.
בן נישאר לגור אצלם, והיא מסונוורת ממנו לא ראתה איך נגררה
אחריו.
הוא נתן לה את המנה הראשונה שלה והיא חסרת כוח לעמוד מולו רק
רצתה לחלוק איתו את ההנאה.
נוגה ועידו עזבו את הדירה ועברו לגור לבד.
היא ובן נשארו ביחד, היא איבדה את העבודה בבית הקפה כי לא
הייתה מסוגלת להתעורר בבוקר, היא איבדה את תחושת הזמן ורק
התגלגלה למטה. את הקשר עם ההורים היא ניתקה, הם רצו שתחזור
הביתה ותעזוב את החבר המסתורי שלה והיא הייתה גאה ועצמאית
מדי.
הכסף הלך ונגמר, הם היו חייבים לחשוב על פתרון כדי לא להיזרק
החוצה ולא להישאר בלי המנה.
ואז בן אמר שיש לו כמה חברים שהיו מוכנים לשלם לו אם הוא
"ילווה" להם את החברה שלו. בהתחלה היא סירבה, הרי היא בחורה עם
כבוד עצמי וראש על הכתפיים ותמצא כבר פיתרון אחר אבל  משום מה
הפתרון לא נמצא וההצעה של בן נראתה מציאותית יותר ויותר עם
הזמן.

הוא היה מביא אותם ולוקח את הכסף שהרוויחה, היה משכנע אותה
שעוד מעט זה יגמר, הוא ימצא עבודה והם יסתדרו כבר איכשהו והיא
רק צריכה קצת סבלנות, רק עוד קצת...
מאז שהיא הסכימה להצעה בן השתנה, בן לא היה אותו בחור אוהב
ומפנק, הוא היה יוצא מהבית וחוזר אחרי כמה ימים, כששאלה איפה
היה טען שזה לא עניינה ושלא תתערב לו בחיים.
מכל שאלה שלה היה מתעצבן יותר ויותר. העיניים שלו הבריקו בצורה
שונה, עיניים של זר שפעם הייתה מוצאת בהם מנוחה כעת הפחידו
והרתיעו  אותה, היא הפסיקה לשאול ולהתעניין. מעתה היו כשני
זרים שחולקים אותו בית אבל סולדים אחד מנוחותו של השני.
היא רצתה לברוח אבל לא היה לה לאן. לחזור הביתה אי אפשר וגם בן
מביא לה את החומר ואיך היא תסדר לבד? יום אחד הוא פשוט לא חזר,
אמרו שנידקר ברחוב ואמרו שעזב את העיר כי המשטרה עקבה אחריו.

מעכשיו היא למדה להסתדר לבד, מצאה את האנשים שהיו מביאים לה
חומר והיא שילמה עליו בגופה.
חייה הפכו לשגרה כואבת ויום אחד ניראה יותר כהה מהשני.
אבל היו לה חלומות, אחרי כל פעם הייתה עוצמת עיניים ומדמיינת,
מנותקת מגופה לגמרי, מפקירה אותו בידי זרים.
הנה היא מקבלת את התואר באוניברסיטה, והנה אמא ואבא שבאו לטקס
הסיום, והנה אחותה הקטנה שעולה לכיתה א' והנה היא עושה צד
קדימה ומתרחקת מן המקום הזה, צועדת הישר אל תוך האור החמים...