פרשתי מפה לבנה, הנחתי שירים בצלחות עמוקות, סיפורים בצלחות
שטוחות, וכוסות של מונולגים, למען יראו ויראו.
קישטתי קצת בהקדמה על היוצרת, הדגשתי פה ושם קטעים, על המכסה
רשמתי טיזר וקינחתי בהוסף.
ואף אחד לא בא, הם פשוט לא באו.
אז החלטתי לנקוט בקצת יצירתיות ואצתי רצתי לחפש חברים לעט
בבמה.
נכנסתי לחדשות, וקטפתי לי יוצרים כותבי שירה. התחלתי לקרוא
שירים של יוצרים אחרים, שכני היקרים לחדוות היצירה. התעמקתי
במילה הכתובה, הזדהתי, חייכתי, דמעתי ולבסוף השארתי חותם.
עסקתי במלאכה אולי כשבוע בתקווה שיבואו מבקרים חדשים למסיבה
שערכתי בדף שלי.
אבל גם אז אף אחד לא בא. אומנם היו חביבים וטרחו להגיד לי תודה
שבאתי לבקר, אך להגיע לכאן הם לא רצו.
נככסתי בדלת האחורית של הדף שלי, ראיתי שהיו מבקרים דווקא, הם
באו בשקט בשקט וקראו את השירים אך לא השאירו חותם. התבאסתי לי
בשקט.
אבל מה שממש ביאס אותי היו אלה שנתנו לי ציון אחד מתוך חמש
וברחו.
אם כבר אתם נכנסים וטורחים לקרוא וחושבים שזה כתיבה בוסרית או
נמוכה, אז לפחות כבר תשאירו איזה חותם, שנדע שהייתם.
והכי עצוב לי, זה שיש את אלה שבאים וקוראים, מעניקים לי ציון
ארבע או במקרה הטוב חמש והולכים. וזה באצת עצוב, כי הנה מישהו
כבר קרא ואהב אבל הוא לא מעניק כמה מילים משבחות.
אז בסופו של דבר התייאשתי, כנראה שהמסיבה בדף לא מושכת
במיוחד.
החלטתי שאם כבר יש מסיבה אז אני אחגוג לבד עם המילים שלי.
נרקוד ביחד הורה ממטרה או שאבתם מים בששון, ואם הם יהיו ממש
מגניבים נעשה יחד מעגל דיסקו.
במידה והם ילכו דווקא על הצד הילדותי, נרקוד לנו גולם במעגל,
אבל בתנאי שאני לא אהיה הגולם.
במידה וירצו להיות רומנטיים נעמעם קצת את האור ונרקוד סלואו
צמוד, רק אני והשירים שלי...
לא צריך אורחים, לא צריך חברים, יהיה כאן נחמד בדף גם לבדי.