גשם מטפטף על החלון. כמו דמעות אני חושב.
מראות חולפים במהירות אל מול עיני, אך אני מביט ולא רואה, כמו
עיוור- מתרכז רק בצלילים ובקולות.
זה לא שיש שם המולה, רק מעין אי שקט מזמזם, ואולי בכלל זה את
הלב שלי אני שומע?
ילדה קטנה עם אמא במושבים שממולי, מעניין איך היא תהייה
כשתגדל, האם גם היא תשבור את הלב למשהו אחד?

ממצמץ את העיניים, אולי בכל זאת אצליח לקלוט כמה תמונות מבעד
לזכוכית, אך כל מה שאני מבחין זו בחורה שם מרחוק, ואני בטוח
שזו את, אך הרכבת ממשיכה לדהור, ואני מבין שזה רק הדמיון שלי
מתעתע.

וחושב שהכל היה יכול להיות אחרת, היית יושבת פה כאן לידי בדרך
לאיזה פארק קסום עם אגם כחול ועץ, עליו הייתי חורט את השמות
שלנו משני צידיו של לב עקום, ואת היית מתחילה לצחוק ללא שליטה,
אומרת כמה הוא נראה אומלל, וכשהיית נרגעת הייתו לוקחת את האולר
מבין ידי  ומתקנת, ואז אני הייתי מסתכל לך בעיניים ואומר לך
שאני אוהב ומנשק.

אך לא עוד. לא עוד נשיקות, לא עוד מבטים ולא עוד משפטים של
אהבה, ואני עדיין זוכר שהבטחת שתהיי עימי לעד.
כמה הפכפך הוא העולם, מה שהיה אתמול כבר לא יהיה מחר. ואולי
יקרה עכשיו איזה אסון וגם הילדה ממולי תשאר ילדה לעד?
משתעשע במחשבה שהכל בכלל חלום ממנו אני תכף אתעורר, אבל אשה
זקנה עוברת לידי, מפטירה איזה משפט, מחזירה אותי למציאות. מה
בכלל היא שואלת אני לא זוכר, רק מהנהן בראש לאט, נו כבר שתלך.

איך הכל התחיל, מנסה להיזכר, דיסקוטק אפוף עשן, אני חצי שיכור
אבל הכל מרגיש מושלם, רואה אותך מולי, ניגש בביטחון, צועק לך
סוד לתוך האוזן אך אף אחד מלבדנו לא שומע, כי הכל כל כך רועש
כאן מסביב, או שאולי אלו רק הלמות לבי?

ומה נשאר מזה עכשיו? רק פרח מיובש בתוך ידי, אותו הבאתי לך
בשעת לילה מאוחרת כי איזה שיר נוגה ברדיו הזכיר פתאום אותך,
וכשפתחת לי את הדלת היית טיפה מופתעת, אך אני הושטתי לך הפרח,
ואז כבר לא היה כל צורך להסביר.

והרכבת נעצרת, ואני אוחז הפרח ויורד. קצות האצבעות כבר אדומים
כי אני אוחז אותו חזק חזק, יודע עכשיו זה באמת הסוף.
עומד לפני השער בג'ינס וסתם איזה חולצת טריקו, מרגיש בולט כי
כולם פה בשחור, מביט קדימה וחושב שהיה יכול להיות יפה כאן
מסביב אם זה לא היה כל כך עצוב, ומה אני אגיד לך כשאניח את
הפרח?

ואז הכל נהייה מאוד ברור, ומחליט שתהיה זו הבטחה. הבטחה שלעולם
לא אשכח את הילדה הכי יפה במסיבה.