השיר הזה הוא שיר של חיים נחמן ביאליק, ולמדתי אותו כשהשלמתי
בגרות בספרות. ממש באותו הרגע כשקראתי את הטקסט, תפסתי את דף
עם המילים והלחנתי אותו כי השיר הזה כל כך נגע בי. באותה תקופה
הוא כאילו נכתב עבורי.
בטח אתם מכירים את זה..
מכיוון שלא היתה לי גיטרה ולא טייפ מקליט אז קניתי טלכרט
והתקשרתי לעצמי לפלאפון כדיי להשאיר לי הודעה בתא קולי של
השיר. וכך יצא שבאמצע היום זימזמתי את הלחן לתוך התא קולי
בפלאפון שלי ובערב הקלטתי את זה...
אמנם ביאליק גדול על כולנו ועלי אבל זה ממש היה מן דחף לא
ברור. חוצ'מזה, לא מזמן פירסמו שכל הזכויות של שיריו הופקעו
והם שייכים לכל הציבור, אז זו גם לא גניבת זכות יוצרים או
משהו...


איך



ממקום שאת נסתרת שם, יחידת חיי

ושכינת מאויי -

הגלי-נא ומהרי באי, באי

אלי מחבואי;

ובעוד יש גאלה לי - צאי וגאלי

ומלכי על-גורלי;

ויום אחד גזלת נעורי לי השיבי

והמיתיני עם-אביבי.

ותחת שפתותיך יכבה-נא ניצוצי

ובין שדיך יומי אוציא,

כגוע בערב היום בין פרחי בשמים

צפרת כרמים.



איך?



ואני עוד לא ידעתי מי ומה את -

ושמך על-שפתי רעד,

וכרצפת אש בלילות על-משכבי

בערת בלבבי;

ואבך בנדודי ליל, ואשך כרי

ולזכרך כלה בשרי;

וכל-היום בין אותיות הגמרא,

בקרן אור, בדמות עב ברה,

בזכה מתפלותי ובטהר-הרהורי,

בנעים הגיוני ובגדל-יסורי -

לא-בקשה נפשי כי אם-הגלותך,

רק-אותך, אותך, אותך...



מרוזי, סיון, תרס"ד.