זה היה בעוד יום שמש אביבי.
יצאתי לעוד סיור רגיל, לראות את פלאי העולם, שוב מנצחת את מה
שהטבע קבע לי בקלפים.
רפרפתי על פני הדשא הרענן, רטוב מגשמי הלילה, וחיפשתי פרחים.
דבורה צריכה לאכול, לא? (וגם לעבוד, אבל זה שולי בשבילי).
המשכתי בסיור ועפתי תחת חומה של השמש הטובה. עצלנית הן קוראות
לי, אני עצלנית? אני פשוט אוהבת לחיות חיים טובים!
לפתע, צבע אדום עז תפס את עיני, א-ו-כ-ל!!!
נחתתי במהירות על האדום, מרקמו היה מוזר, נתקפתי בשיגעון,
הייתי כל כך רעבה! עברתי מפרח לפרח והתחלתי לטעום. הטעם היה
נורא! טעם שמימי לא טעמתי, ובכלל כבר לא הייתי בטוחה שאלו
פרחים, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק, הייתי כל כך רעבה! נחתתי על
עלה, שבעה עד כלות, ונמנמתי קלות.
לפתע פתאום, הייתי יוריק! ילד מאושר עם אבא ואימא ואחים, ילד
שלא חשב שלא יראה יותר את הכלב שלו לעולם. ראשי החל להדהד,
"נקמי את נקמתי! נקמי את נקמתי!!!" הוא אמר, ואז, פתאום, הייתי
אסתר! אישה נשואה טרייה, רק בת 18 וכל כך אוהבת את בעלה...
אסתר היא... הייתה בהריון, והמלאה בכל מיני רגשות אימהיים,
והייתה כל כך חיה. ועכשיו היא מתה. ראשי החל שוב להדהד "נקמי
את נקמתי! נקמי את נקמתי!!!" קולה צרח בראשי, מתערבב עם בכיו
של התינוק שלעולם לא ייוולד. פתאום היה לי דחף אדיר לנגן
בכינור, זה היה חלק מהפיכתי ליצחק, ילד שכל העיירה קראה לו
"ילד פלא". בכל מוצאי שבת היה מנגן מנגינות נפלאות ואנשים היו
מתמוגגים. "הילד הזה הוא עילוי" אמרו להוריו, והוא גילה לי
בסוד שהוא בכלל לא אהב את הכינור, הוא יותר אהב את לאה היפה,
לחש בביישנות, ואז קולו הפך תקיף: "נקמי את נקמתי! נקמי את
נקמתי!!!"
התנשפתי, הרגשתי כמו אחרי מאמץ שמעולם לא חוויתי. נתמלאתי זעם
גדול והרגשתי שהוא מניע את כנפיי מעצמם. ימים רבים עפתי, וגם
לילות, עפתי כמו יודעת את הדרך לשמה אני עפה, אבל בעצם לא
ידעתי. הנחתי לאינסטינקטים המפוקפקים שלי להנחות אותי, ומתברר
שגם בי יש אינסטינקטים. הגעתי לבית גדול וידעתי שהגעתי לסוף
המסע.
נכנסתי אליו וחיפשתי אחר חדר השינה, ושם הוא היה. הוא השמיע
קול נחירה רמה שהרעידה את שפמו, ומדי פעם מלמל: "אני השליט,
השליט של כולם, השליט של כל העולם!" עמדתי וצפיתי בו, וגם מתוך
שנתו הוא היה רע ונורא, הרגשתי שאני מוכנה, הרגשתי שאני יכולה,
הרגשתי שאני צריכה. בשביל יוריק, בשביל אסתר, ובמיוחד בשביל
יצחק ולאה. לקחתי תנופה מהתקרה ועפתי אחורה בכוח. הדבר האחרון
ששמעתי היה צרחה איומה. |
