יש משהו שאני צריכה לומר לך, אני חושבת שהוא חזר.
זאת אומרת שאני לא בטוחה במאה אחוז שהוא חזר, אני חושבת שהוא
חזר.
אני יודעת שאתה לא מבין.
איך אני יודעת, יש לי את הדרכים שלי.
לא, לא דיברתי איתו, הוא בטח שלא צלצל, לא נראה לי שהוא אי פעם
יצלצל, הוא לא מצלצל, הוא כזה, כבר אמרתי לך את זה יותר מפעם
אחת, לא?
אני יודעת שאתה לא מבין למה אכפת לי, את האמת לי גם אין מושג
למה, אבל אני חייבת לומר שיש משהו שאני לא מבינה וגם קצת קשה
לי לעכל.
לא רציתי לומר את זה קודם כי השיחה עליו לא הייתה קלה לשנינו,
במיוחד השיחה השנייה.
יש משהו שלא ממש אמרת נכון, הייתה לך סיבה נוספת לומר את זה
שהוא שיחק בי.
אתה יכול להגיד את האמת, אני ממש לא אכעס.
כי פשוט חשבתי לי שאולי רצית להיות בטוח שלא באמת נגיע למצב של
לבחור ביניכם, כי אתה חשבת שאני אבחר בו.
זה נכון, צדקתי... נכון?
זה כואב לי, כואב לי שאתה לא מאמין באהבה שלי אלייך.
אני יודעת שזה מכאיב לך וזה ממש לא נעים לשמוע את מה ששמעת
ואיך שדיברתי עליו, אבל משהו אתה חייב להבין, שזה העבר!
הדיבור הוא הכל על העבר, כל הרגשות שהיו לי זה בעצם זיכרון של
הרגשה, רק זיכרון של דבר שהיה.
וכשאמרת שהוא משחק בי זה הכאיב, כי זה שינה הרגשה שחלק מהזמן
גרמה לי להרגיש טוב, כשאתה אומר שזה מזוייף שאולי ראיתי את הכל
איך שאני רציתי, דמיינתי לי.
זה כמו אדם שחוזר למשחק המגרשים שהיה משחק בו כשהיה קטן ומגלה
שזה בסך הכל איזו מגלשה ישנה מתקלפת ונדנדה עלובה מעץ, זה
מכאיב, זה גורם לו לחשוב שאולי שום דבר לא אמיתי, אותה תמימות,
איך אפשר להיות תמים ככה.
למה לא אמרתי לך על זה כלום, אני מניחה שפשוט התעלמתי מכך, גם
בשבילך, כי אם היית רואה שכואב לי אז בכלל היית פוחד שאני
אלך.
לא יודעת, לא יודעת מה אני מנסה לומר, אני פשוט...
אני פשוט רוצה לחזור "למשחק מגרשים", לראות אותו, סתם להסתכל
ממבט שונה, בוגר יותר,
אני רוצה שתבין למה אני רוצה לעשות זאת, לגרום לך להבין שאין
לך שום סיבה שבעולם לדאוג.
כי באמת, זה רק בשביל לראות את האמת, לא יותר!