מהעת שזכורה לו, מצופה היה מוחמד טיבי להיות
מוסרי ורוחני יותר מבני גילו משום שנושא הוא את שמו של הנביא.
תודעה זו יצרה בו סכסוך בין האחריות שנכפתה עליו בגין שמו,
והאינסטיקטים שמרדו בכבליה של חברה שמרנית. סכסוך שהעסיקו
באופן נסתר או בגלוי עד הגיעו לגיל עשרים, כשנכלל לתוכו העול
הנוסף בהשתדלותו להבין אם הוא ערבי, פלאסטינאי, ישראלי, אזרח
המדינה, או אויבו. כל זה בטוח תרם להחלטתו להיעשות לכתב. כי
סכסוך לא עניין את מוחמד. מילים, ומטאפורות במיוחד, נהפכו
לנשקו היחיד.
ככתב, הסטטוס שלו, הן הפוליטי והן האקסיסטנצ'אלי, המשיך
לכרסמו. נמאס לו גם מהערבים וגם מהיהודים. אף על פי שהוא כערבי
סבל מהאפליה המינורית של חיפושים כבדים בנמל התעופה כשנסע
לקפריסין, היה זה כאין ואפס בהשוואה לסיפורי סבו על אודות
הפקעות ונשולים בשנת - 48. שלא כסבו, למד על השואה, כך שבעיניו
הסבל של ערבים ויהודים היו שני דברים עצובים אם כי לא היה שום
דבר דומה לשואה. אך הסכסוך הנוכחי בין ערבים ויהודים העלו
במוחו את הפתגם הערבי: 'הסכימו החתול והעכבר להרוס את הבית.'
ברף פילוסופי פחות ופרקטי יותר, מוחמד לא יכול היה לנסות
להצליח באופן רומנטי עם הבחורות הרוסיות בעלות שער-פז (האידאה
פיקס בקרב גברי הכפר), ואף לא להצליח עם הבחורות היהודיות
השמאלניות שלעתים קרובות הרחיבו את המרחב היהודי של פגישות
'עמותת החברות' הערבית-יהודית, שהוא היה נוכח בהן. וכן לא היה
יכול למצוא נחמה רומנטית בקרב בחורות הכפר שלו או בקרב
אוכלוסיית הנקבות הרחבה הערבית, למרות נוכחתן ההולכת וגוברת
של נשים מחונכות, שמא בשל חוסר הביטחון העצמי שלו או ההתעסקות
המוגזמת בעמו, שגרמו לו להיראות אדוק מדי או רחוק מדי בעיניהן.
לזמן-מה הוא השתדל להימלט מבעיותיו על ידי כך ששיקע-עצמו
בכתבי הסופים, בהם נתקל בקרב הספרים הישנים של סבו. מלא
בהתלהבות מהפתגמים הסופים, הוא שוטט ודקלמם כמנטרות אישיות.
האהוב עליו במיוחד הוא: 'אני רוצה שלא לרצות, אני חפץ שלא
לחפוץ,' אשר קיבל כנזיפה מבורכת לחפצו להצליח להיות כתב וגם
להצליח במאמציו בתחום הפמיניסטי (בנקודה זו מורכבות במידה רבה
בעלות פנטזיות מיניות בלתי מוגשמות). התלהבותו הסופית נתקלה
בהיעצרות מינורית כשהוא נתקל בפתגם: 'הסופים הם המטאטאים של
מדמנות בני- אדם.' עם זאת, הגורם הסופי לעזיבתו את הסופים היה
אפיפאני (כפי שהוא הגדירו לאחר מכן). זה הגיע בצורת חלום. אך
עדיף לתת למלותיו של מוחמד עצמו לתארו, כפי שהן נרשמו בנייר
מיד אחרי שהתעורר. כמו חלומו של ניטשה, זה היה אולי האירוע בעל
ההשפעה הגדולה בחייו.
"עיני נתפסו על ידי בקבוק-דיו במדף-ספרים. הבקבוק-דיו שייך
לסבי, וזה עמד במחזיק ערבסקה שגולף מעץ. המראה של בקבוק-דיו
תמים עורר בי מצב מוזר של חרדה. אולם יתר מכן, נעשיתי
לבקבוק-דיו, מלא בנוזל אפל ומסתורי. ואז בריחוף מעל לבקבוק-
הדיו, ראיתי קולמוס בעל חוד חד, כמו זה שבו השתמש סבי, יורד אט
אט לכיוון 'שלי' על מנת לטבול עצמו בתוך הדיו שלי. כך הייתי
הבקבוק-דיו, וגם הדיו, ואף הייתי הקולמוס! וכשהחוד של הקולמוס
ניכנס לתוך הדיו, התעוררתי."
ברור הדבר שמאמציו הסופיים, או התסכול המיני שלו, או
מחסום-הכתיבה שממנו סבל
בעת הזו ביחד או לחוד גרמו לו לחלום את החלום. שמא פה רלוונטית
היא האמרה הסופית 'ישנה שמחה גדולה באפלה. תעמיק בתוכה.' הרי,
מוחמד התעמק. הבעיה, כפי שהתברר בחלום, הייתה שהוא חשש מלהבלע
בה. אין פלא בכך שזמן קצר לאחר החלום, מוחמד עזב את מה שהוא
סבור היה כסכנה הפסיכולוגית של הסופיזם ובחר בדרישות המנתקות
יותר של הפוסט-מודרניזם. וכמו כל ממיר חדש למטרה, חש למלא
מקומה במנטרות בעלות לשון הדה-קונסטרוקציוניסת אשר קישטו את
הדיסציפלינה החדשה שלו. מילים כמו 'מטא- שפה' ו'סיגניפקציה'
חזרו ושוננו בראשו.
ועם זאת, פוסט-מודרניזם הסתבר כלא די מגובש לתפיסת מוחמד. כשם
שהוא היה פרגמטי מדי ואף יותר מכך, ציני מכדי למצוא דרכו באופן
הסופי, כך, הבין, שהפרגמטיות שלו פעלה נגד כך שלקח ללבו את
הפרמטרים המטושטשים של פוסט-מודרניזם. ולכן היפנה את עורפו
לדוקטרינות וניחם את עצמו בכך שהוא פשוט היה תוצרת של העידן
ה'פוסט-ציוני' (ראיה משנית לכך היא עובדת אכילתו פחות סברסים
במהלך השנים האחרונות).
מוחמד החל לכתוב סיפורים בגיל מוקדם. תחילה היו אלה סיפורים
בריאים שהשביעו את רצון מוריו. לימים, בבית הספר התיכון, החל
לכתוב סיפורים 'רדיקלים' יותר. רבים מהם היו סיפורי מדע-בדיוני
או פנטזיות שביקרו באופן תת-הכרתי עמדות ערביות או אף
איסלמיות. התוכחות שהוא קיבל אחרי שהראה את הסיפורים למוריו
ולחבריו הוכיחו שהתימות לא היו תת-הכרתיות במידה מספקת.
כשהגיע לגיל 20, הוא נטש את הסיפורת הספקולטיבית לטובת הסיפורת
הריאליסטית וסיפורים קצרים עבור הצורה הדרושה יותר של הרומן
הראשון (הקרוי "נקודת הא-י חזרה") - על אודות אשת-כפר שסרסה
את בעלה בעקבות שנות סבל של מכות ממנו.
מוחמד שלח העתקים למוציאים לאור שונים. אחד מהם לקח סיכון
והוציא את רומנו לאור. על אף נושאו הסנסציוני, לא הצליח לעשות
ממנו סנסציה ספרותית בקרב הערבים או היהודים. ("פקטור אחוד
נדיר", הוא לגלג על עצמו במרירות.) היהודים היו סלחנים מעט
יותר מפני שבעיקרם הם היו שמאלנים ופמיניסטיות, שבקרבם נמנו
אוהדים נלהבים מעטים יחסית כלפי ספרו. תקוותו לחקות את סלמן
רושדי, אף בסיכון הנערי הנכסף שיוטל עליו פתווה, נתנפצה משתי
הבחינות - שהקשה מביניהן האכזבה הגדולה הייתה מכך ששום מבקר לא
השווה אותו לאליל שלו. מוחמד היה חסידו הנלהב של רושדי בשל
כישורון הכתיבה של האחרון משום שרושדי מרד באיסלם השמרני,
הזדהו בכך עמו חסידו, וניסה לחקותו בכתיבת רומנו.
אם היה סיכוי כלשהו למוחמד למצוא אישה בכפר שלו, הוא פג אחרי
פרסום הספר ההוא, לאור העובדה שהסכמת אבי הכלה היתה תנאי
מוקדם.
ספרו השני, שנכתב בגיל - 23 , היה שאפתני יותר: סטירה, או
פארסה, או פרודיה (תלוי בהגדרת המבקר) של פוליטיקת
המזרח-תיכון, שבה ערבים, יהודים, נוצרים, ישראל והפלסטינים
והמדינות הערביות "נשלחו לעזאזל" במין גרסה לבנטינית של
"מלכוד - 22", שסופר על ידי עקרב לצפרדע כשהם חצו אגם (לפיכך
שמו [החסר דמיון במידת מה]: "העקרב והצפרדע" - כי מוחמד דחה את
"הבתולה ה - 72" כפרובוקטיבי מדי), אלא שגם כלל רמיזות
ל"סיפורי אלף לילה ולילה" ורמזים לאלמנטים של "פסוקי השטן"
מאת רושדי.
מוחמד לא יכול היה למצוא איזה מו''ל למען ספרו בישראל או
במצריים או בכל אחת מהמדינות הערביות האחרות, לא רק בשל היותו
כהערכתו, רדיקלי מדי, אלא גם משום שנכלל בו הומור אשר ,'הקטין'
את ערכו בתוך רוח-הזמן הספרותי- הרציני שבו חי. לפרק זמן
ניכר, שקע למצב של דיכאון - עד שנתקל בעיתון של 'מפלגת התחייה
האיסלמית' שהושאר על ספסל באום אל פחם אליה הגיע כדי לחפש
דבר-מה בספריה. העיתון כלל רישום קטן ובו הודעה על 'הפרס
לספרות על שם סאדאם חוסיין' שהוצע על ידי המדור התרבותי של
ממשלת עיראק 'למען הספר אשר מציג ביותר את רוחם של עיראק
ומפלגת הבאעת כפי שמתגלמים בנשיא סאדאם הוסיין.' הפרס יכלול
(1) תמונה ממוסגרת של המנהיג חתומה על ידי הנשיא סאדאם הוסיין
עצמו ו-(2) מענק בעל ערך של 50,000 לירות שטרלינג. כשעיניו
של מוחמד נפלו על הרישום הנ''ל, הוא חש מיד שזה מבשר איזשהו
שינוי במזלו: הרי מוחמד הלך להר די, כעת ההר בא אליו. הוא
יכתוב ביוגרפיה של סאדאם חוסייו, וירשום את הכתובת שלו (מוחמד)
בקפריסין דרך תיבת דואר, ממנה ישלח את ספרו לתחרות. עם כספי
הפרס בו יזכה, יפרסם בעצמו את ספרו השני. הוא דחה שכלתנית את
השימוש בכספי הפרס להשגת מו''ל ידוע-שם כדי להוציא את ספרו
הראשון. זה היה מין ספר אותו היה מקובל לפרסם לו הכתב השיג
לעצמו מוניטין קודם לכן. וספרו של סאדאם יכול היה בקושי לעשות
כך - למעט בעיראק. מלבד זאת, חש הוא שספרו הראשון, אפילו אם
יתפרסם באופן לגיטימי, יכול להיות שיבוטל כ "ספר ראשון המבטיח
קריירה מוכשרת ברגע שהכתב ילמד להתגבר על העודפים והשגיאות של
מאמץ ראשון." מוחמד חייב היה להודות בפני עצמו, בצער, שהספר
היה אמנם מופרז.
לכתוב את הביוגרפיה המכריעה של סאדאם חוסיין לא הייתה משימה
קלה. הספר מוכרח להלל את סאדאם ביד רחבה, אך בלי לחצות את הקו
אל תוך פרודיה, כי במקרה כזה בו סאדאם מרוגז, והוא בוודאי יהיה
השופט הסופי של התחרות, הוא יסכל את תוכניתו של מוחמד.
ועליו לפעול במהירה. לפי השמועות, בריאותו של סאדאם הולכת
ומחמירה. הוא יצטרך להשיג את הפרס טרם יציאתו של סאדאם מהעולם
הזה. (היורשים שלו ללא ספק היו קובעים קריטריונים מתוקנים
עבור הפרס.) מצד שני, סאדאם רצה להשאיר ירושה של אהבתו על ידי
עמו. לאחרונה נכתב ספר בצורת אגדה כביכול על ידי סאדאם עצמו
שבו הוא השתדל לחבב עצמו על עמו.
אם תחשבו שקל היה לכתוב ספר המשבח את סאדאם, ללא לשבחו מידי,
אתם טועים. זה היה הדבר הקשה ביותר שמוחמד כתב מעולם.
כמובן הוא לא סיפר לשום איש על אודות תוכניתו. הוא לא רצה
להתעמת עם השלטון הישראלי, שבקושי היה משווה את פרס סאדאם
לספרות, לפרס ישראל.
כותרת משוערת: "בנו של סאדאם". מוחמד התכוון כמובן ש'בן'
יתקבל במובן בן רוחני - היות ואחד מבני משפחתו של סאדאם באופן
הפיזי, ולו במשוער, היה מלא סכנה, כפי שתולדות המשפחה של סאדאם
יכלו להעיד. כדי להבטיח שכך יתקבל, הוא הוסיף את כותרת המשנה:
"קרבת-דם רוחנית." הוא דחה כותרת חלופית: "חרבו של צ'אלח
א-דין" (סאדאם כ'חרב') כגרנדיוזית מידי, ומלבד זאת, יתכן
שסאדאם חשב עצמו כעולה על צ'אלח, מכיוון שמוחמד נזכר שהמנהיג
השווה עצמו לנבוכדנאצר יותר מפעם אחת.
המחסום הראשון עבור מוחמד היה להחליט אם הספר יוקדש לסאדאם.
מחד גיסא, זה יכול היה למצוא חן בעיניו. מאידך גיסא הוא יכול
היה 'להריח' משהו חשוד. אך מאז יוליוס קיסר אולי, לא התעורר
איש בעל אף כה חד להריח משהו חשוד. ה'אובקטיביות' של הכתב
עלולה להיות הרמת דגל אדום בעיני המנהיג. 'עיני המנהיג הנדיב',
הוסיף באופן אוטומטי, עדיין תחת השפעת העובדה שכתב את הספר טרם
החליט על כותרתו.
עליו למנוע את הפטיש של שבח-מוגזם מדי והסדן של שבח-לא-מספיק,
או כפי שהוא העדיף לנסח זאת, בשימוש של דמות יותר לבנטינית,
אפילו סופי למחצה: לחקות את השערה היחידה התלויה על חוד הלהב
של שבח-ההגזמה ושבח-לא-מספיק. דמות שברצון רב הוא היה מוכן
להכניס לספרו בהקשר אחר, אף על פי שכל מבקר עצמאי היה בוודאי
פוסקו כ'מופלג'.
הוא כתב את הספר באחד מהתקפי הזעם או ההתקפים הקדחתניים (תלוי
בהעדפותיכם לגבי התיאורים הנדונים הללו) של כתיבה רצופה אשר הן
ההפך הגמור של 'מחסום הכתיבה', דבר שלעתים קרובות דלק אחריו
בכתיבת ספריו הקודמים. 'התפרצות הכתיבה' הגדיר זאת מוחמד. לא
נעל עצמו בתוך חדר בבית-מלון כפי שעשו כתבים אחדים (הוא לא
יכול היה לעמוד בכך כלכלית ודבר נוסף, הדבר 'מדיף ריח' של
אגוצנטריות.) הוא פשוט עמל קשות על משימתו בחדרו, עם שינה מעטה
ככל האפשר. כשסיימו, לקח אותו למו''ל זעיר (קרוב משפחתו) וזה
הסכים לייצר חמישה עותקים של הספר בתמורה מצד מוחמד ללמד את
בתו של המו''ל דקדוק עברי וגם עבור חמישית מכסף הפרס. מוחמד
סידר שעותק אחד ישלח דרך תא הדואר הקפריסיני שלו.
אך, אבוי, בין הזמן שקיבל מוחמד הודעה על כך שספרו התקבל
לתחרות ובין הזמן שקיווה שיזכה בפרס, סאדאם חוסיין הסתלק
מהעולם. המנהיג הבא, כפי שקבעו הגורל וארצות הברית, היה
אנטי-סאדאם.
בדומה למאמצים של כתיבה מטורפת, שנחוות בלבד על ידי אלה
המשתתפים בתחרויות לכתיבת רומן תוך ארבעים ושמונה שעות, מוחמד
נטל ספרו, הוסיף 'משחית' אחרי 'מנהיג' בכל מקום בתוכו, והחל
לעשות בו שינויים דומים הנחוצים כדי לכתוב מחדש את ספרו (עם
כותרת חדשה "נפילת רודן") לטקסט אנטי-סאדאם על מנת לזכות בפרס
מידי הממשלה החדשה העומדת להכריז על פרס חדש. המדור התרבותי של
הממשלה החדשה אכן פעל די מהר והכריז על פרס חלופי שינתן על
'ספר אשר ישקף הטוב ביותר את השינוי במזלה של עיראק בעקבות
הפטירה המבורכת של הדיקטטור המנוח, סאדאם הוסיין.'
אולם למוחמד לא היה לב לכך. על אף שתעב את סאדאם, הוא נעשה
מותנה לשבחו. הספר סירב להיכתב מחדש. מוחמד הפך לאסיר של העט
האנטי-ארסי שלו. שמא למאסטרים הסופים הייתה המילה האחרונה אחרי
הכל: 'אוי לך, אילו לפי "ארצך" אתה מתכוון לדמשק, בגדאד, או
לכל עיר אחרת בעולם.' אשר יכול להתפרש כשליטיהם גם כן, או
אין-ספור של מובנים מהדהדים אחרים, אלא שעימם נשאר למוחמד
להתמודד. מי, אמנם, לאור ההיסטוריה שהוצגה לעיל, מצויד טוב
יותר להתמודד עימם?
ושאלה נוספת: האם, במהלך תקופתו הסופית, גיבורנו גילה את
הפירוש הסופי של שמו של מוחמד כתמונה פיזית של האיש המושלם, לא
כן חייו, וסיפורנו, היה שונה מאוד? או האם זה בדיוק מאשר שהוא
בעצם גילה את הפרוש ההוא, וזה כה הכביד עליו, שכל אשר פורט
לעיל התרחש? |
