משוטטת לי וקוראת יצירות
יצירות של אנשים שאני בכלל לא מכירה
כל כאב לב אני מרגישה כשלי
כל דמעה של דמות זולגת גם לי
כל חיוך כל נחמה.
ואני רק מסתכלת מהצד,
כל זה אינו שלי וגם לא יהיה כשלי
מעשיי אינם שלי
דרכיי אינם שלי
אין דבר אחד שאני יכולה לומר בגאווה שהוא מעשה ידיי
לכל דבר נדחפתי, ואם כשלו רגליי חבל,
וכאשר צלחתי לא קרה דבר.
אני רוצה לצעוק,
לצעוק, כשאמצא את ה"שלי"
אך איה זה, איה?
מנסה אך לא מוצאת ובינתיים,
בינתיים דומעות עיניי מעייפות החיפושים
אולי מצאתי את שלי...
הדמעות האלה הן שלי בלבד
ואפילו שאסור אצעק. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.