סעמק, עוד פורים עלוב מצידי.
כל פורים מחדש אני מוצא את עצמי משוטט בין כל הילדים שהתחפשו,
אומר לעצמי שבפורים הבא, בפורים הבא תהיה לי את התחפושת הכי
הכי.
ובכל פורים מחדש אני מרגיש כאילו בא לי לחרבן על עצמי, יום
לפני פורים, יום לפני שכל הילדים האלה שהשקיעו בתחפושת יגיעו
לבית ספר וישמחו ויצחקו ורק אני, רק אני אסתכל עליהם ואקנא.

זה לא היה ככה כשהייתי ביסודי,
ביסודי הייתי מקורי, רענן, בכל פורים משהו אחר.
פעם אפילו זכיתי בספר, עליסה בארץ הפלאות, גם אני כמו עליסה
מחר אשוטט לי בעולם של הזיות קנויות, גם אני אעבור את כל המסע
הזה, משתוקק למצוא את הדרך הביתה, מתפלל כבר שייגמר הסיוט
הזה.

אבל לי אין חתול מחייך ולא זחל מעשן שיכוון אותי בין הפרצופים
המחויכים (אני כל כך שונא אותם), לי אין אף אחד כזה,
המסע שלי ייגמר בספסל האחורי של קו עשר,
בדרך הביתה לאמא שאפילו לא תתן לי חיבוק כי היה לי חרא יום.
היא אפילו לא תסתכל, תשאל אותי איך היה, תתעלם לחלוטין מהעובדה
שעל התחפושת של אחותי היא עבדה שלוש שעות אתמול ולכיוון שלי
היא אפילו לא השתינה, תהנהן בחוסר התייחסות מובהק כשאני אגיד
לה שאני רוצה למות ותמשיך לחתוך סלט.
(את החלק עם הסלט אני משער.)

כנראה שזאת הדרך של העולם לצחוק לך בפרצוף,
הילד שרצה להיות הכי שונה שאפשר,
מוצא את עצמו נרקב בפינה ביום הכי שונה בשנה.

פורים שמח...