ואני יושבת כאן ומסתכלת עלייך. עלייך לא נשאר מי שיבכה.
בכל יום שישי אני פה. מנקה את המוות מהמרצפות הישנות. או אולי,
מנקה לכבודו?
בכל חדר יש מספר אורחים שבאים לחלוק כבוד לפני אחרון ליקיריהם.
רק החדר שלך, מספר עשרים וחמש, ריק תמיד ממבקרים. אולי זאת
הסיבה שבגללה אני נמשכת לחדרך בכל פעם מחדש. ואולי הסיבה היא
את.
מעולם לא דיברנו אבל אני מרגישה כאילו הכרתי אותך כל חיי.
בחדר הלבן והקטן צחנה של מוות.
את שוכבת מכווצת במיטה הלבנה.
על היד שלך חרוט מספר בן חמש ספרות ומסביבו סימני שריטה, כאילו
ניסית לקלף מעלייך את הדיו השטנית.
הם אומרים שאיבדת כל קשר עם המציאות ושהזיכרון שלך נמחק
לחלוטין. אולי זה לטובה, ככה לא תצטרכי לחיות את זיכרונות
הזוועה שיש לך מהגיהינום שיצר האדם בשם הטוהר, גיהינום ששרידיו
נותרו, כעדות אילמת, אי שם במחנה ההשמדה.
כשאני מסתכלת עלייך אני נזכרת בכל הזוועות שסיפרה לי סבתי
והדמעות זולגות ללא שליטה.
איך עמדה בגשם העז ואולצה לחפור במו ידיה את הקבר של עצמה; איך
הצליחה לשכב ללא תנועה במשך שעה שלמה ואז לרוץ ליער הקרוב; איך
התקיימה במשך חודשים על זבל וחרקים; איך המוות רדף אותה גם
כשהמלחמה כבר נגמרה; איך המוות עדיין רודף אותה - בזיכרונות.
מעניין אילו סיפורים יש לך משם. מה עברת, את מי איבדת, והאם
מישהו אי פעם שמע על כך?
בקרוב תיעלמי, את וכל הדור שלך. ואז לא יישאר מי שיספר. כל זה
יישאר רק בגדר פרק שלומדים בשיעורי ההיסטוריה.
הגרון מחניק ואני ממשיכה לנקות את החדר שמעולם לא יצא לך
ללכלך.
אני רוצה לצעוק שכולם ישמעו ולהזכיר לכל העולם שמפלצות קיימות
לא רק בסרטים. אני לא רוצה לתת לזוועות האימים הללו להפוך לעוד
פיסה של היסטוריה, אבל איך אני יכולה לעצור את גלגלי הזמן? אני
לא יכולה.
אני מרגישה כל כך קטנה, כל כך חסרת אונים. אפילו את הסיפור
הפרטי שלך אין ביכולתי לשמר.
אבל מה אני? בסך הכל עוברת אורח בחייך.
אנשים על ערש דווי לא חסרים פה. אז למה גם כשאני מחוץ למקום
המת הזה את עדיין לא יוצאת לי מהראש? מה יש בך שגורם לי לתחושה
הזאת של עצבות וגעגוע?
אנחנו שתיים ושתינו לבד. מאוחדות על ידי הבדידות ועל ידי
זיכרונות מתקופה שהסתיימה עוד לפני שנולדתי, לפני חיי,
זיכרונות שאין לי חלק ממשי בהם.
את מסתכלת עלי. עיני השקד הקטנות שלך ננעצות בעיניי.
רעד עובר בי.
אני מבינה כל דבר שאי פעם רצית לומר לי ולא היה לך איך.
אני מתקרבת אלייך, לאט. אני מושיטה את ידי ובעדינות מרגיעה
מלטפת את מצחך הקר.
חיוך קטן עולה על שפתייך.
אנחנו לא לבד, שתינו מבינות זאת.
בלי שום התראה עיניה התרוקנו.
האמבולנס בא ולקח את הגוף שפעם היה שלה.
בעוברי ליד משרד הקבלה שמעתי את האחיות מדברות ביניהן:
"מי זאת הזאת שנפטרה?"
"נו, זאתי, מחדר עשרים וחמש."
גם בחייה וגם במותה כל שהייתה הוא מספר. |
