למסיבת יום ההולדת האחרונה שלי התכוננתי היטב. אמרו לי שכולם
יהיו שם, גם אלה שאני לא מכיר. שמתי "פיקסיז" במערכת, הדלקתי
עוד קטורת וסיימתי את הארוחה מהצלחת.
ניסיתי לחשוב מה כדאי לי ללבוש, סה"כ זאת בכל זאת המסיבה
האחרונה שבה אשתתף. ברקע שמעתי אותה שרה במקלחת, הזיופים נשמעו
כמו מוסיקה בשבילי כשהם בקעו מפיה.
שמתי על עצמי חליפה ואפילו עניבה, חשבתי שככה ארצה שיזכרו
אותי.

שמעו אותה, שמחה בשבילי, כל כך מרוצה ממני, שרה לה שירים,
מתגנדרת...
המים פסקו.
כל כך חבל שהיא האחרונה, ציפיתי למשהו טוב יותר, אבל כך תמיד
זה בסוף, אתה תמיד מצפה ליותר טוב.
אני לא יודע בכלל אם אהבתי אותה, אבל היא אכן ליוותה אותי
ברגעים הקשים ביותר, ועכשיו, עכשיו היא איתי, מוכנה להיפרד כל
כך מהר, כל כך בקלות.
זאת הבעיה בחיים שלנו, אנחנו מתפשרים על פחות כשאפשר להשיג
יותר, הרי תראו אותי - במילא לרגע הזה כולם יגיעו בסוף, אז למה
להתפשר על פחות בחיים?
הייתי יכול להשיג בחורה שאני באמת אוהב, אבל פשוט לא היה לי את
האומץ. במקום זה בחרתי בדרך שלא מובילה לשום מקום, רק למוות
בטוח.

אמרתי להם שאני רוצה את השמפניה הכי טובה שהם יכולים להשיג, הם
אמורים להביא לי את זה לפה בכל רגע.
המסיבה הייתה כבר מוכנה, והיא יצאה מהמקלחת לבושה בשמלה הסקסית
שקניתי לה ביום האהבה, מחייכת כמו תמיד, נותנת נשיקה, מחבקת,
וכל מה שבא לך לעשות באותו רגע זה לפשוט ממנה את השמלה ולעשות
איתה סקס עד שייצא עשן, הרי במילא זה יהיה האחרון...
אבל איפקתי את עצמי, בכל זאת נשארו כמה דקות עד למסיבה.

כולם חיכו לי בחדר, הם פתחו את השער וליוו אותי, נתנו לי בדרך
את השמפניה ואמרו לי שאוכל לשתות ממנה עד שאני אגיע לשם.
היא ליוותה אותי עד לחדר, נכנסתי וישבתי. הסתכלתי מולי וראיתי
את כולם, יושבים, בוהים בי מאחורי מסגרת זכוכית גדולה. את חלקם
הכרתי, אבל היו כאלה שהגיעו מהצד של הקורבן, או יותר נכון -
הקורבנות.
הוא שאל אותי אם יש משהו אחרון שאני רוצה להגיד, ואני חשבתי,
חשבתי כמו שבחיים לא חשבתי, פתאום עלו במוחי אלפי תמונות
וזיכרונות, מלא מילים ותשוקות, חלומות שהתרסקו, ורק היא יושבת
לה ומחייכת בעצבות, מבינה שלא תראה אותי יותר לעולם.

השניות עברו כמו שעות בשבילי, והמחשבות נפסקו בצורה צורמת
כששמעתי אותו אומר:
"אין לנו את כל היום, יש לך משהו להגיד?"
ואז חשבתי על כל הפעמים שכיסיתי עליה, כל הרציחות האלה שהיא
ביצעה ושכנעה אותי לקחת אותן עליי. אולי באמת אהבתי אותה יותר
מהכל, כנראה שיותר מאת עצמי.
"אני מצטער על הכל..." לחשתי, האורות כבו,
המסיבה נגמרה.