זה סיפור על אחת שאוהבת לקנות הכל בזוגות. במבצעים יותר נכון.
אבל מבצעים זה בעצם תמיד 1+1 כך שזה למעשה אותו דבר.
חולת קניות ממש. משוגעת. בקריז. אי אפשר עליה. כשהיא יוצאת
למסע, היא כמו פורץ בפעולה, לא רואה מימינה ומשמאלה, רק המטרה
הנעלה אשר ניצבת בפניה - קניות.
היא בכלל די מוזרה. מחייכת כל הזמן. תמיד נראית כאילו העולם
יפה ובעיקר מצחיק. יש משהו משונה באדם שמחייך כל הזמן ואפילו
צוחק צחוק גדול כל כמה דקות על הדברים הכי טיפשיים, שלא לומר
מפגרים של החיים
יש לה שיער צבעוני במיוחד.
אימא שלי תמיד אומרת כשמשעמם בלב, צריך לשעשע את הראש.
נראה לי שהיא מכירה את אימא שלי די טוב כי השיער שלה תמיד
מקושקש בכל צבעי הקשת, אני זוכר אותה עוד כשהייתה ברונטית,
ואח"כ עברה לאדום, שחור, ועכשיו היא די סטטית. כתום וגוונים
צהובים ולחשוב שאני שם לב לדברים האלה, אידיוט. אני לא אמור
לדעת את זה, אבל היא, יש לה נטייה לדבר ולדבר ולא להרפות עד
שאני אפנים את מה שחשוב לה. היא שונאת שתיקות, מפחדת משתיקות.
היא סיפרה לי פעם ששתיקות זה האויב מספר אחד של השיחה, לא
הסכמתי אתה אבל גם לא יכולתי לומר דבר, אפילו להשחיל מילה כי
היא ישבה שם וברברה ומלמלה והציפה את המקום בקולה.
אבל האמת? היא בסדר בגדול. מוזרה כן. אבל בסדר.
הבחורה חולת צבעים, זה מה שהורס אותי אצלה. כשאני לובש כחול,
היא תלבש כתום. כשאני אלבש לבן, היא תתגנדר בירוק. או בכתום.
טוב, זה תמיד יהיה כתום איכשהו. היא אפילו מאמינה שכתום יהיה
צבע שמלת כלולותיה. לא שאני מסכים לכך. אני גם לא ממש מסכים
לחתונה. נישאר בכתום.

האחת הזו היא שלי. קוראים לה לילי. כמו לילי הכבשה מהופה היי,
אז כזאת לילי. היא תמיד סיפרה לי שבצבא תפסו אותם כמה אנשי דת
עם כיפות והזהירו אותה במבטים מאיימים שלילי זה שם שלילי מאוד
ועליה להחליף אותו. והיא באמת כמעט עשתה את זה. למרות שהיא לא
כזו קלת דעת וניתנת להשפעה, אח"כ היא סיפרה לי שהיא פשוט שונאת
את השם, אז גם בלי איומים, כיפות ואזכור ששמו של הקדוש ברוך
הוא, היא שקלה לשנות את שמה.
אבל זה היה כרוך בבירוקרטיה ובנסיעות למשרד הפנים ולילי שלי,
שונאת עבודות קשות. היא, תנו לה מיטה, שלט, טלפון ומספיק לה.
אלא אם כן כמובן מדובר בקניות. מה שמחזיר אותי למבצעי הזוגות.
אתמול, לקחתי סיכון והלכתי אתה למסע קניות, טעות איומה, אני
יודע.
בחור בכושר, שומר על עצמי, רץ 3 פעמים בשבוע ועושה כפיפות בטן
מדי יום לא עמדתי בקצב שלה.
היא לא התלוננה ולו לרגע ופשוט עטה על כל דוכן וחנות ברחוב.
כשכבר ניסיתי לדבר אליה, היא הסתכלה עליי אך הרגשתי שהיא מביטה
דרכי לעבר חלונות הראווה.
אבל בינינו, היה קטע שהיא ממש התמקדה בי, כולה בי, עם עיניה
הכחולות מרוכזות בפניי שלי, הופתעתי ואפילו התרגשתי רק שמיד
הבנתי שמאחוריי תלוי היה שלט של 10 ס"מ על 10 ס"מ על מבצע
נוסף.
כשהגענו לבית קפה סוף סוף, מותש ומובס, היא התיישבה מולי
ונאנחה. החנויות כבר נסגרו והרגשתי שזה משפיע עליה. עיניה
הגדולות נכבו לרגע. לבי יצא אליה, עד שהבנתי במה מדובר באמת
וסטרתי לעצמי שנהייתי נקבה.
זה היה יום לא החלטי עבורה. היא רק חיכתה שאחרים יחליטו עבורה.

בחנויות הייתי מיותר, תלוש, כמו זבוב שרק מציק עם זמזומיו
ומעיפים אותו בהינף יד, אבל כאן בבית הקפה, היא הייתה צריכה
אותי. ורק אותי. ישבתי מולה והבטתי במבטה המבולבל. היא התלבטה
בין מרק בטטה למוזלי. התלבטה כאילו אין מחר, כאילו על זה יקום
וייפול דבר.
אז החלטתי לגאול אותה ואמרתי לה: "אולי תיקחי גם מוזלי וגם
מרק?"
היא הביטה בי במבט מוזר, חיוך קטן בצבץ בין שפתותיה, נצנוץ
בעיניה ובחיוך שהפך לחיוך גדול, אמרה לי: "אז נזמין אחד+אחד??"