"כמה סיכמנו?"
"250 שקל," אני עונה בלקוניות לא אופיינית לי.
"ומה זה כולל?" שואל הקול הצרוד מעברו השני של הקו.
"כל מה שסיכמנו עליו בשיחה... לא רוצה לא צריך," החלטתי לא
להיות יותר מדי אינפורמטיבי, גם ככה מדובר בחוויה חד פעמית,
אני מקווה.
"טוב, תהיה למטה עוד שעה בדיוק, אני אחכה לך בתוך הרכב.
"איזה רכב יש לך?"
"סובארו DL לבנה, שנת 87."
"טוב, אני אהיה למטה."

לבשתי תחתונים ישנים, בלי גומי, רכסתי את הג'ינס שאני הכי פחות
אוהב, ואת החולצה שהכי פחות מתאימה לי כדי שיהיה לי יותר קל
לזרוק אותם לפח אחר כך, שמתי בושם שריחו אף פעם לא התאים לי
מאותה הסיבה. גרבתי גרביים בלויים ומרופטים ללא גומי ושמתי את
הנעליים הישנות שלי שהתכוונתי לזרוק ולא היה לי לב אף פעם,
הסוליה שלהן כל כך קרובה לרצפה שכמעט הרגשתי את הקור של
המרצפות מתאחד עם הקרעים בגרב ליד הבוהן. אבל כל אלה לא הפריעו
לי, כל הפריטים החומריים האלה יושלכו מחר לפח כשאימא ואבא ילכו
לעבודה, כשאחי יהיה בביה"ס ואחותי תהיה בבסיס. אני אקום לבוקר
חדש, אולי החדש ביותר בחיי. הדאיג אותי הרבה יותר מה לעשות עם
החור שאולי ייפער בליבי, אותו אין לי מושג איך למלא, לא ניתן
להחליף לב או להשליך אותו לפח כמו שאר חפציי.

ניסיתי להתעלם מכל המחשבות ולתפעל את עצמי כמו מכונה, מעניין
אם זונות מרגישות כמו מכונה כשזרים מבצעים בהם את אשר מבצעים.
או שאולי גם הן עסוקות כל היום במחשבות על איך משליכים את כל
החפצים בלי שאף אחד ישאל שאלות, מעניין אם גם הן חושבות על
סתימות ללב, ולא רק סתימות ארעיות לחורים בשיניים שבטח נוצרו
להן במהלך השנים. לקחתי את קופסת הנובלס שלי, תחבתי בתוכה
ג'ויינט שהכנתי מראש כדי לעמעם את תחושת הגועל שאולי תיווצר
לאחר מעשה וירדתי למטה.

נכנסתי לסובארו של רוני, ככה הוא קרא לעצמו בטלפון, רוני. לא
שאלתי אם זה השם האמיתי שלו, הוא דווקא שאל אותי אם מיכאל זה
השם האמיתי שלי, עניתי לו שזה לא משנה. ושלצורך העניין זהו
שמי. נראה לי שהוא לא היה מרוצה מכך שאני שומר על ריחוק רגשי
כל כך גדול, אבל הוא לא אמר את זה ואני לא שאלתי. נזכרתי בכל
הסטראוטיפים שיש לי על זונות במוח. ניסיתי להיזכר בשיחה שהייתה
לי עם ג'ני, היכרתי אותה בפיצוציה שעבדתי בה. היא אמרה לי שרק
חלק קטן מתעניין בשמה לפני שהם קורעים לה את הנשמה.

"הכסף מראש."
"אין בעיה, נעצור בכספומט בדרך, אל תדאג אני לא אבריז לך עם
הכסף, דווקא חשבתי שאתה תבריז לי מההסכם שלנו, אבל אני רואה
שאין בעיה עם זה."
"יש כספומט לפני הפנייה ימינה, תעצור שם בצד, אני בינתיים אעשן
סיגריה, אפשר להדליק באוטו? או שהריח מפריע?"
"אפשר, בטח אפשר, מה שתרצה חמוד, מה שיעשה לך טוב."
"מה שיעשה לי טוב זה להיות בבית עוד שעתיים, אחרי כל הבלגן הזה
שהכנסתי את עצמי אליו." שמעתי את עצמי אומר את המשפט הזה בקול
רם ונבהלתי, פתחתי את עיניי ולמזלי הייתי לבד ברכב, רוני היה
בדרכו לכספומט ולא שמע אותי.
כששאל אם יש לי ניסיון בדברים האלה שיקרתי לו ואמרתי שכן, שזו
הפרנסה שלי, נראה לי שזה אכזב אותו מעט, אולי הוא חשב שיקבל
בתול בתור מתנה, אבל אני לא סנטה קלאוס ולא יכול לדעת איזה
מתנה כל אחד רוצה... אז הימרתי על מה שנראתה לי כתשובה הטובה
ביותר.
"עוד חמש דקות נגיע אליי, נשתה כוס קפה, ונרגע ביחד, אל תדאג
יהיה בסדר."
כאילו קרע את מחשבתי לשניים וידע בדיוק מה מעיק על ליבי יותר
מכול, רק שיהיה בסדר.

אני לא מפחד מהכאב, ניסיתי לשכנע את עצמי, אני מפחד ליהנות מכל
הסיטואציה. כן, זהו ללא ספק הפחד הכי גדול שלי.
לא שמתי לב אפילו שגילו כנראה כפול מגילי. קולו הצרוד בטלפון
די הסגיר את העובדה הזו אך אני כנראה יותר התעמקתי בכיצד
להישמע משכנע וקר רוח ולא באדם מעברו השני של הקו.
דווקא לא בחור מכוער כל כך... כמו שמצפים מגברים שצריכים זונות
כדי לפרוק אונם, מפתיע אפילו.

הגענו לדירה שלו, ואולי זה בית, אני לא בטוח, אני זוכר חצר
קטנה ומטופחת וסלון מעוטר תמונות אישה וילדים. אני לא יודע למה
שאלתי, אולי כדי להרגיע את עצמי שזה לא מטורף שישסף את גרוני
בתום מעשה.
"המשפחה שלך?"
"כן, אבל לא בא לי לדבר עליהם."
"טוב." חבל ששאלתי, עכשיו הוא בטח כועס עליי. במחשבה שנייה,
למי אכפת, לו בטח לא אכפת לבגוד במשפחתו עם בחור צעיר אז למה
שלי יהיה אכפת.
"קח, שתיים סוכר, שתיים קפה, כמו שביקשת." אני כבר לא זוכר מתי
ביקשתי, כל הסיטואציה הזו מעומעמת לי כל כך. לגמתי מהקפה
ושחזרתי בראשי את סרט הפורנו שראיתי בטרם לקח אותי רוני לביתו.
החלטתי להוריד מהאינטרנט סרט פורנו של הומוסקסואלים, כדי לא
לעשות פדיחות, אולי זה שונה מסרטי פורנו שאני מכיר, כאלה של
סטרייטים כמו שקוראים להם כולם.
אני פשוט קורא לזה סרטים כחולים.
באופן לא מפתיע זה לא הגעיל אותי או משהו אבל מצד שני גם לא
תרם לי יותר מדי אינפורמציה על מה ואיך לעשות... די צפיתי שככה
זה יראה.
תוך כדי לגימות התחיל רוני להפשיט אותי ממכנסיי, לא נראה לי
שהפריע לו כל כך הגרביים המרופטים, או הנעליים שחוקות הסוליה,
ניתן היה לראות את הרעב המיני בעיניו. כיביתי את הסיגריה,
עצמתי עיניים ונתתי לו לנשק אותי בחזה, להוריד את לשונו הנחשית
במורד גופי עד לתחתוניי שנשארו עומדים רפויים, מחכים לפגוש את
רצפת הפרקט.
"עצור! עכשיו תורי" לא הבנתי מאיפה המשפט הזה הגיע, ועוד בקול
כה מפתה שלא הולם את אשר מתחולל בנפשי.
"תן לי לפנק אותך," שמעתי את עצמי נבלע בתוך התפקיד שלבשתי על
עצמי, תפקיד של זונה.
הפשטתי אותו במהירות, עד אשר נותר בתחתונים, כיפת איבר מינו
בצבצה החוצה מהתפר העליון, משום מה זה לא הרתיע אותי כל כך,
כנראה שיצאתי מדעתי, הרהרתי באלם קול לפני שהפשטתי אותו
לחלוטין. עצמתי עיניי והחדרתי את איבר מינו לתוך פי, נזכרתי
בעשרות הבחורות שעשו את שאני עושה עכשיו, הן היו חברות שלי, או
יצאו איתי, או סתם סטוצים מקריים במועדונים אפופי עשן סיגריות
שריחם נדבק לך לשיער, אך מעולם!  אף אחת מהן לא עשתה זאת בשביל
כסף כמו שרוני חושב שאני עושה, ובטח לא עשו זאת בשביל המטרה
שאליה אני חותר.

ניסתי, עיסיתי, השתדלתי באמת, יותר ממה שחשבתי שאני אשתדל,
אולי באיזשהו מקום רציתי שבאמת יגמור. לא יודע למה, פשוט
עשיתי. אולי כך זונות עושות.
פשוט כך, עושות, בלי לחשוב על מניעים, רגשות, תחושות והרגשות.
אבל הן הרבה יותר מיומנות ממני. זה בטוח. רוני מלמל תוך כדי
משהו, נראה לי שזה היה כל מיני שבחים ותודות לאלוהים... ציפיתי
לשנוא אותו , אבל משום מה הייתי אפאתי.
הרגשתי רעידה קלה באיבר מינו, זונות בטח קוראות לזה זין.
הוצאתי במהרה את פי וסיננתי לעברו, "עכשיו תורי! בכל זאת זה מה
שסיכמנו."
"כמובן, כמובן חמוד, בדיוק מה שסיכמנו," רוני לא חיכה שנייה
אפילו וקרע את התחתונים ללא מאמץ , הוא הכניס את איבר מיני
לפיו והזקיר אותו בשתיים שלוש יניקות מדודות.
נראה היה שהוא הרבה יותר מנוסה ממני בקטע הזה, עצמתי עיניי
וניסיתי לדמיין את אחת החברות לשעבר שלי שמבצעות בי את מצוות
הירידה כפי שכיניתי אותה לא פעם באוזניהן ברגע של הומור. אבל
כלום לא היה מצחיק בסיטואציה הזו ולא כל כך הצלחתי לדמיין.
דווקא הדמיון שהיה לי לעזר, לחבר בשעת צרה, אכזב אותי בשעה זו,
נאלצתי להסתכל בחיוכה של אשתו שנדמה היה כאילו ידעה על המתרחש
והביטה אליי במבט חודר מבעד לתמונה. הרגשתי איך אני מאכזב את
הילדים שלו שחייכו אל אביהם בשעה שזה ירד לי. החלטתי להפסיק
להסתכל ולרוקן...
את הראש, את הלב, ואת איבר מיני, רציתי רק לסיים עם זה כמה
שיותר מהר.
"אני גומר, התרעתי בפניו, יש לך מקום מועדף?"
"בפה," ענה רוני והגביר את קצב יניקותיו, בפה, שיהיה בפה.
פלטתי את כל שיכולתי, את השנאה היוקדת שיש לי בלב כלפי עצמי,
את השנאה שיש לי לקוראי שורות אלה, את השנאה להוריי שלא שמו לב
שאני משקר להם כשאמרתי שאני הולך לחבר לשעה שעתיים.
פלטתי גם זרע.

"תורי. שב על הברכיים ותתחיל למצוץ, זונה."
לא הבנתי מאיפה הגיעה האגרסיביות הזאת, אולי הוא חשב שזה ידליק
אותי, אבל זה רק גרם לי להיות עצוב יותר, עצוב בגלל שצדק.
אני זונה.
התחלתי למצוץ כפי שהוא כינה זאת. עם כל יניקה הרגשתי איך
הבחילה שבתוך קיבתי מקבלת צורה של קיא שרק מחכה לפרוץ, הצלחתי
לדמיין סוף כל סוף, רק חבל שזה היה קיא ולא את עצמי במקום אחר,
שדה פרחוני מוקף מרעה כמו שייעץ לי פעם הפסיכולוג שלי.
"אני גומררררר זונה, גומרררררר."
הוצאתי מהר את איבר מינו מפי ונתתי לו לגמור על רצפת הפרקט
שלו, שהוא ינקה את זה. אני לא בולע!!!
"למה הוצאת את הזין מהפה? אני בלעתי," שאל סמוק לחיים ונראה כי
בערה עליו חמתו.
"זה לא חלק מההסכם וזה לא כלול במחיר," עניתי כמו זונה
מקצועית, חשתי גאווה, גאווה של טיפשים, התפלאתי על עצמי שאני
מצליח לחוש גאה אחרי דבר כזה.
"אני אראה אותך שוב?  מאוד נהניתי ואשמח לפגוש אותך שבוע
הבא."
"נראה כבר," אמרתי בקול חנוק דמעות, התלבשתי במהרה, אוחז את
תחתוניי הקרועים בידי הרועדת ויצאתי החוצה מביתו אגב רעידות
הברך המוכרות לי מסיטואציות עבר שבהן הייתי נסער.
כיביתי את מכשיר הפלאפון והשלכתי אותו לפח, מכשיר טוקמן שרכשתי
מבעוד מועד, לא לפני שהזמנתי מונית שתיקח אותי הביתה.
נזכרתי ששכחתי לקחת את הכסף, אבל זה לא משנה, גם ככה הכסף לא
היה המטרה, רק רציתי לדעת כמה עולה לכתוב סיפור.

הגעתי הביתה, התיישבתי מול המחשב, הדלקתי את הג'ויינט והתחלתי
לכתוב:

""כמה סיכמנו?"
"250 שקל," אני עונה בלקוניות לא אופיינית לי.
"ומה זה כולל?" שואל הקול הצרוד מעברו השני של הקו.
"כל מה שסיכמנו עליו בשיחה... לא רוצה לא צריך," החלטתי לא
להיות יותר מדי אינפורמטיבי, גם ככה מדובר בחוויה חד פעמית,
אני מקווה...