שוב לילה.
רוחות תועות מזמרות שיר ערש ישן לעננים,
משחקות בוילון שקוף לאור וחסר-תועלת בתמימות שובבה.
אני מסתכלת החוצה, מתפתה להישבות בקסם הכוכבים שקורצים לי
כשומרי הסוד של הארץ התיכונה.
קריר. אפילו קר מעט.
אני חובקת את זרועותיי, מתלבטת אם לסגור את החלון,
יודעת שבקצב הזה אני עוד עלולה לקבל דלקת ריאות, או משהו.
אולי. הלילה לא.

אני חוזרת טוב על אותם משפטים ששיננתי, למרות שברור לי שאין
בכך צורך.
"הכוכב השני מימין וישר עד הבוקר."
ההוראות לא היו מסובכות כלל, פשוטות יותר ממשוואה בסיסית
באלגברה.
נדמה לי שזה היופי שבהם. אולי בגלל שאף פעם לא אהבתי מתמטיקה.

אני עוצמת עיניים.
שיכרון הלילה מתגנב לחדר ואני יכולה לחוש את האור במעגל הפיות
הפרטי שלי.
רשת אינסופית של חופשיות מונחת ברישול על כתפי, חווה בתוכה
חלומות של גמדים, שבמהרה יצטרפו למשאלות נשכחות של ילדים
תמימים מדי, ויצרו מערבולת מאגית של כל צבעי הקשת.

אין מקום לאכזבות יומיומיות, לשנאה מינימאלית וחרדות מאיצות
נשימה כלשהן.
אין מקום לפיקחות.
אין שום מחשבה בראשי שתוכל לטמא אותי, ושום מראה שתשקף בצלילות
מציאות עכורה.
רק זחיחות וטוהר ואבקת פיות.
אני חושבת שאני עפה, ושוב לא מפחדת כשאין קרקע מתחת לרגליים.
כמו פעם.

ואני מסונוורת מהאושר, מהביטחון.
וגם האשליה הטובה ביותר שיכולתי לגייס מתפוגגת.
האופוריה הרגעית שלי מתנדפת.
הכל נעלם, ואור הירח והכוכבים כבר לא מאיר את הדרך.
קזזו לי את הכנפיים, ואני נופלת לתהום עמוקה של נשמות חסרות
מנוחה.
אין הוראות יציאה.
די חבל.


עד הלילה הבא...