עשרים וששה באוקטובר. בוהה בלוח השנה כמדי שנה, בתשע השנים
האחרונות...נאנחת ונושכת שפתה. הפעם תתקשר...
מחייגת אליו. הנמהרות הזו... תשע שנים התאפקה לה ועכשיו..
קולו זר לה. בכל זאת,עשר שנים. צרידות בקולו. הסיגריות.
העייפות.
מאוחר מדי להתחרט.
-זו נירה. לואטת. קולה רך.
השקט. השקט הזה. עשר שניות של דממה. עשר שנים של שתיקה מרה.
אנקת הפתעה.
- שלום לך. הוא משחרר בת צחוק נבוכה. קלילה. למראית עין.
למראית עין בלבד, והיא יודעת...
- מזל טוב. 52, אם אני זוכרת? המילים מתנגנות ממנה בשלווה שלא
ידעה כי מצויה בה.
- את זוכרת. זוכרת. הוא עונה. עצור. באיפוק הזה, הזכור לה.
- תהיתי אם נוכל להיפגש. כמעט קוטעת אותו. נזכרת איך ביקשה,
התחננה לפני עשר שנים. והוא לא נאות, אז.
השתהות בקולו, מעוררת בה פחד. (רק אל תסרב לי. מתחננת בליבה
פנימה. לא הפעם....)
- כמובן , כמובן, ענה. המבוכה עוד בקולו. 'אני אשמח...תרצי
הערב?'
- תן לי לבדוק. מציצה ביומנה. אין זה חשוב מה יש לה לעשות.
ממילא תבטל הכל. 'כן, אני פנויה'...
- אתם עוד בתל אביב? הוא שואל, מגשש לבדוק את מצב זוגיותה...
היא בוחרת שלא לספר לו. לא כך, בטלפון. 'כן' עונה.
הם קובעים להיפגש בבית קפה באבן גבירול.
השעה 12 בצהרים. עליה לסיים פרק נוסף ברומן החדש. העורכת
ממתינה. בעיתון מחכים לטור השבועי. כבר  יום שלישי. והעיתון
יורד לדפוס מחר. מביטה מהורהרת בחלון הצופה לכיכר. היונים עוד
שם. לאות. כמותה. והן עודן מחוזרות...
נתקפת אי שקט. ידיה רועדות, והיא מביטה בסיגריה. בפעם האחרונה
שנפגשו היתה צעירה כל כך. נדחית מריח הסיגריות. אך נהנית להביט
בו, מעשן. נדכא, עייף ומהורהר.
פותחת את ארון הבגדים, הסיגריה בפיה והיא מחטטת בבהילות...מה
תלבש...נתקפת צחוק על עצמה, איך מתנהגת כילדה קטנה.
והרי  שום בגד, גם לא היפה ביותר, יכסה את עליבות הגוף. בת 38
כמעט. והגוף בוגד את בגידתו. מתפשטת בחושך, כהרגלה. חוצה את
המסדרון בעירומה, מכבה את הסיגריה במאפרת זכוכית סדוקה ושבה
לחדר.
שולפת את שמלתה השחורה ממעמקי הארון. פורשת אותה על מיטתה.
עמוקת מחשוף. כתפיותיה דקיקות, זרועותיה מגולות בה. 'היא תעלה
עלי בכלל? ' תוהה. ובחשש, הפחד המוכר לכל אשה, משתחלת בה לאט.
לאור יום, הבוקע מהתריס, בפסים דקים. ורוכסת אותה בלי קושי.
בתחושת ניצחון. מביטה בעצמה.  האם תדליק אור?
מדליקה.
נרעשת לרגע. קמטוטים חדשים בזויות העיניים. בזויות הפה. והוא
יראנה כך. וכבר מאוחר לבטל את כל  העניין... פושטת את השמלה
בזהירות. חוזרת לג'ינס המהוה, ולחולצה הרחבה. מתיישבת, מתוך
התרוממות רוח לסיים פרק נוסף. טלפון לעורכת. קליק בעכבר-הפרק
בדרך אליה. והיא כתבה אותו בסערה גדולה, הוא אינו מוקפד. אבל
הוא טוב, כך מרגישה.
כבר ארבע. בעוד שלוש שעות.
והיא מתאווה להזיז את המחוגים קדימה. אחורה. מתאווה גם לשברם.
אינה יכולה לו, לזמן.
מעלה שוב את השמלה על גופה. מכווצת פיה, בקורת רוח. היום
תתאפר.
מחליקה את רגליה לסנדלי עקב שחורות שנקנו באיטליה בשנה שעברה,
לוקחת את צעיף  האורגנזה שלה ויוצאת.
שעתיים קודם.
מתיישבת על הספסל הקבוע בכיכר. מוציאה מתיקה את מחברת השירים.
נזכרת בשיר 'ההוא'. איך חיכתה לו. איך עברה בה, באותה הכיכר
בדיוק, ויונים מחוזרות מוכיחות אותה. על תבוסתה. מעווה פניה
במרירות.
ואין לה שעון .אף פעם לא היה. אינה רוצה לדעת מה השעה.
אינה רוצה לדעת כמה זמן נותר.
אולי הוא כבר שם? תוהה... אולי כבר שבע? ופונה לבחור צעיר
לשאול. שש וחצי.
כבר שעה וחצי היא יושבת בכיכר...ולא חשה... קמה כבדה. גופה כמו
נותר על הספסל.
גואה בה זעם ישן, והיא משקיטה אותו.
בושה במראה. איך התייפתה לכבודו. מאופרת בכבדות. שמלתה מחוצפת.
היא מיטיבה את הרדיד על חזה...מבקשת להרגיע את ליבה המאבד עצמו
לדעת בינתיים...המאיים לקרוע בבשר, ולקרוע בבגד...
צעיפה נתפס בהליכתה המהירה בזיז מתכת בולט. ואורגנזה נוחה
להיקרע, הרי...מה תעשה? כך תבוא? מגולה? יש עוד זמן. מוחה
קודח.
והנה היא בפתח בית הקפה.
מציצה פנימה.
הוא שם.
הוא שם, יושב, שח מעט. בגבו אליה. חולצתו כחולה, בהירה. תיכף
תישאב  בעיניו הכחולות גם הן. היא יודעת. והוא מעשן. כהרגלו.
ידו אוחזת בסיגריה, ונטויה בתנוחה נהדרת. רוצה היתה לצלם אותו
כך, כך בדיוק, בזכרונה. ידה נשלחת כאוטומט, מגששת אחר
הסיגריות. שכחה אותן בבית. אולי תלך לאיזה קיוסק, מעיפה מבט
לצדדים. והנה זוג יוצא ועובר אותה.
פתאום הוא מסתובב לכיוונה. מביט בה. מתאמצת לחייך אליו. נכנסת,
זקופה. מהדקת את הרדיד בקצהו הקרוע, למפתח חזה. הוא קם לכבודה.
כיסאו חורק, מזכיר לה את אחד השירים הראשונים, הבוסריים שלה,
שכתבה לו. שכחה כמה גבוה...
צדעיו האפירו קלות. כאניצים בודדים...והוא כהרגלו יפה. עיניו
לאות. מחייך אליה. שפתיו נפקחות. האם תנשק לו? תחבק? היא נסערת
פנימה. הוא קוטע את התלבטויותיה ומושיט לה יד. היד המוכרת.
אצבעות הכייס הנהדרות. עירומה מטבעת.
גם ידה עירומה. הוא מבחין, ונותן בה מבט שואל.
-התגרשנו. כמעט לוחשת. לפני שבע שנים כמעט..
עיניו משוטטות על גופה בחטף. מתמקדות בפרקי ידה. ואלו כמעט
מלבינים. אוחזים בכוח בצעיפה. -'הצלחתי לקרוע אותו בדרך
הנה...מחייכת. מתירה אותו. נחשפת אליו, כהרגלה.' אין טעם לשקר
זרות. חושבת. למה דיבורה מתנצל כך...
-קראתי את שני הספרים. אומר לה והיא לשווא מנסה לחבר את הקול
הזה, הצליל הבוקע ממנו, לשרידי זכרונה. - הם נפלאים. היא נמלאת
אושר.
-לא העלתי בדעתי... שקראת. הבאתי לך עותק מכל אחד. חתום אפילו
(צוחקת).
-אשמח לקבלם. אינו ממצמץ. וגם קולו לא נשבר. רק קולה.
-ואני אשמח לסיגריה. שכחתי אותן בבית. וכן, אני מעשנת...
-כן. אני יודע. קראתי. באחד הראיונות. התייחסת לזה באיזה שהוא
אופן...
היא נרעשת. מבקשת להסוות ומתעסקת בתיקה. פותחת אותו, מוציאה את
הספרים, ומניחה בצד. מלטפת בידה, את שני 'ילדיה', ה'נפלאים'
כהגדרתו.
בתנועה מלאת חן הוא מושיט לה את הקופסא. היא שולפת אחת. הוא
מצית, שעה שרוכנת אליו, עיניו במחשופה.
-איך אתה מרגיש? משחררת שאלה ונושפת את העשן.
- אני בסדר. את יודעת 'טיול בית חולים' פעמיים בשבוע.
היא מביטה בו, תוהה. מעולם לא ראתה את גופו. לא ראתה את פצעיו.
שביקשה לנשק כך בפיה. להפיס. וכל כך נחלשה אליו לפתע.
-הילדים?...שואלת. מכריחה עצמה להביט בו. אוצרת את מבוכתה. היא
לא תיחלש אליו. לא הפעם.
-מיכלי בגיל ההתבגרות. מאז גיל חמש. צוחק. יוגב התגייס לפני 3
חודשים. משרת בחיל מודיעין.
- את?...
- אין. עונה לו. מבטה גאה. הסיגריה התכלתה בינתיים. ('ושלא
תביט עכשיו מרחם. צועקת בליבה. אתה שידעת כמה רציתי ילד').
משפילה מבטה למאפרה. והנה דמעה סוררת. מחייכת אליו. במאמץ
גדול. 'ולא יהיו'.
- הוא מבקש לחבק. אינו מסוגל.
המלצרית ניגשת אליהם. צעירה ונאה. חמוקיה מושלכים בפניו והוא
לא נמנע מלהביט.
היא נצבטת קנאה ,מיטיבה את שערה בתנועה לא מורגשת. בראשה נרשמת
שורה חדשה 'איני יכולה לכן, צעירות קלות דעת ויפות'. היא נוטלת
מפית, שולפת עט מתיקה וכותבת אותה.
-בשבילי רק הפוך.
-גם בשבילי. חוזר אחריה. ותביאי לנו גם בקבוק יין. את שותה?
-אשתה. לכבודך. עונה מתגרה.
- להשאיר תפריטים? יש לנו יופי של מרקים. יש 5 סוגים. יש מרק
הבית...
- אין צורך. עונה בקוצר רוח. ידה נשלחת כבאוטומט לקופסאת
הסיגריות שלו. הוא מצית לה סיגריה נוספת.
- המלצרית נפנית מהם סוף סוף.
שתיקה מתוחה. שניהם מעשנים בעצבנות. המצית נדלק שוב. והיא
מתמקדת בצלילו.
אצבעה מגששת מבלי משים אחר דמעתה האחת. וזו יבשה.
-את לבד? הוא מעז לשאול.
-היא מחייכת. 'אני בזוגיות לא ברורה'. דורי. שמו מתנגן ממנה
והיא מתרחקת לרגע. עיניה נודדות. ארבע שנים יחד. ולא מספרת לו
מה מצאה באותו בוקר. מכתב סוער, מאחת הסטודנטיות של דורי זה.
מכתב שאינו משתמע לשתי פנים...שלא הפתיע אותה למעשה. הניתוקים.
הריחוק ממנה. מחוות צבועות אחרונות שגלגל לפתחה.
-מה איתך? ..
הוא מגחך.
-עוד אוסף אותן באינטרנט? שאלה, מתאכזרת אליו, אינה מאמינה
למוצא פיה.
הוא נפגע כמובן. מזדקף על כיסאו. מתרחק.
לא. כבר לא אוסף אותן באינטרנט.
-הכרתי בחורה. נהדרת. היו לנו שנתיים מאוד מאושרות.
-בת כמה? לא הצליחה לעצור בעצמה. התוכחה מוכנה בעיניה..
-תשובתו מתמהמהת - 25. עונה. נכון למבטה.
היא מחייכת אליו. זוקפת גבה. נשענת לאחור. כאילו שלווה.
-זה נגמר. היא לחצה להתחתן. וזה נגמר. לפני 3 חודשים. מאז אני
לבד.
לרגע חשה אשמה שכך שאלה. ושוב נחלשה אליו וביקשה לצעוק 'תן בי
מררתך. בי. אני אפיס. יש בכוחי הפעם.
אך שתקה.
המלצרית הגיעה: -סליחה שחיכיתם. יש לנו בעיה עם המכונת קפה.
אתם בטוחים שאתם לא רוצים לאכו....?
-אנחנו בטוחים, חמודה. ואם נרצה - נבקש. עונה לה בהתנשאות.
ומגרשת אותה. מבטה נעלב...
-את עובדת על ספר חדש. לא?
-כן. כבר חצי שנה. רומן חדש.
-פחדתי תמיד שתכתבי אותנו, את יודעת...את שני הספרים קראתי
בפחד גדול.
-לא הייתי עושה את זה בלי לבקש לרשותך. ענתה. ונזכרה. איך
בניגוד להבטחותיה לו, ולעצמה, לא הקדישה לו את הספרים. הוא
שחצב מתוכה את היכולת לכתוב.
-את כועסת עלי? ספק שאל ספק קבע... לוגם מהקפה. הנה אצבעותיו
הנפלאות אוחזות בספל. אחוז בי כך. חבק אותי כך. התחננה אליו
במבטה.
לא אשקר לו. -'כן'. ענתה. כועסת. אבל מבינה. היום מבינה.
המכתבים עוד אצלך? שואלת. פוחדת לתשובתו.
-אמרתי לך כבר אז...אני שומר אותם. הם בכל פעם מכים בעוצמה
שלהם מחדש...
היא מנידה בראשה, ומשפילה מבטה. נבוכה. איך ביאושה, ועלבונה,
זרקה את מכתביו כך. איך...
-אתה לא כותב כבר?
-'לא'. שוב הוא בורח לתשובות קצרות ולאקוניות. שוב היא מרגישה
שנאחזת, והוא נשמט ממנה. נשמט.
-טוב לך איתו? שואל אותה. מודד את מילותיו. מפתיע אותה.
-תסלח לי. הנה דמעות בגרונה. אני כבר חוזרת. היא מתרוממת,
לוקחת את תיקה ונמלטת לשירותים. גופה לא עומד במתח. היא בוכה.
מתקנת את האיפור אגב בכי. מתעלמת ממבט שואל של אשה זרה. מעפעפת
בעיניה. פותחת את הדלת בתנופה ומשקרת חיוך רחב. מתיישבת מולו,
כאילו מעולם לא קמה.
הוא בפלאפון. המתח שב אליהם. ביתר שאת. הוא מסנן - "ליאת,
דיברנו על זה, וזה לא מתאים..."
היא חשה אי נוחות. אז ליאת שמה. ושלושה חודשים עברו. והיא עוד
מתקשרת. ומה היא רוצה בכלל? עשר שנים נדרשו לה להתגבר עליו...
וגם אז. והילדה הקטנה הזו מתקשרת נואשת כך. לרגע קנאתה מפנה
מקום לחמלה. לאחוות נשים. אפילו לאחוות אם ובת. והיא לא ידעה,
הרי חמלת אם  מה היא...
הוא מכבה את המכשיר ומתנצל. "היא עוד מתקשרת לפעמים. קשה לה"
ודומם.
-את חמקנית. לא ענית על השאלה שלי...מחליף נושא במהירות.
-מה היתה השאלה? מתחכמת לו. מגישה לשפתיה בזהירות את כוס הקפה
שהתקרר בינתיים ובקבוק היין שולח בה רטט...הוא מבקש להשקותני
לשוכרה...
-שאלתי אם את מאושרת איתו.
-לא זה מה ששאלת...שאלת אם טוב לי איתו...
התשובה היא לא. זה נגמר. והוא יודע. מנמיכה קולה בסוף המשפט.
-שנינו אומללים, אם כן, הוא מסכם.
והיא צוחקת. מרות.
המלצרית מגיעה, בחשש מה. מציצה בהם, והולכת.
היא מביטה סביבה. הם יושבים בגפם. והיא אפילו לא שמה לב. כלום
לא מתקיים כשהיא איתו. שום דבר. הסחף הזה. היא נזכרת.
'צונאמי', הוא קרא לזה אז.
-הוא מוזג לה יין, והבעבוע הזה מהכוס נשמע לה כמו אלפי פעמוני
אזהרה. פעמונים שכיבתה אז ומכבה עתה. הכוס בידה. -לחייך. מחייך
אליה ושותה בתנועה מורגלת כל כך. והיא, בלגימות קטנות. אינה
רגילה לשתות. מסתחררת.
המלצרית חוזרת. 'תרצו עוד משהו? אנחנו פשוט סוגרים עוד
מעט...'
מה השעה? שואלת אותה נחרדת. שתים עשרה. חמש שעות ישבו כך? חמש
שעות? מה עשו? היא מריצה את התמליל בראשה. כל כך מעט נאמר.
ההיו שתיקות כל אלה?
-מבוהלת. הנה שוב הוא חומק ממנה. ומי יודע לכמה זמן הפעם. ידה
מגששת אחר הסיגריות. בפעם החמישית .אולי השישית .והוא מחייך.
התמכרת, הא? חמיצות היין, ומרירות הסיגריות מעלות בה בחילה.
דמעות עולות בה. מחכות לאישורה. מתחשבות בה הפעם. והיא מתאמצת
לשלוט ברוחה. מבקשת לצאת משם כבר. אין לה אוויר. התקף קוצר
נשימה. דווקא עכשיו.
מנסה לשחרר את רצועת התיק ממשענת הכיסא, ותנועתה מגושמת כל כך.
הדמעות לא מתחשבות בה עוד.
-תסלח לי...
משאירה אותו נדהם. ויוצאת . את הדלת פתחה בכוח רב, ונחבטה
במצחה. כל כך מגושמת - חושבת לעצמה, מרוחמת כהרגלה.
היא הולכת, נסערת, זרמים ברגליה מהישיבה הממושכת. קריר בחוץ.
והצעיף! שכחה אותו בפנים. הוא ממהר אחריה. הצעיף בידו. מבקש
לעטוף אותה בו. היא נוטלת את הצעיף מידו בשתיקה - הכל צף בה.
אינה יכולה לדבר עכשיו. הוא מבין. ושותק. בשתיקה מכושפת הם
הולכים לגן דובנוב. שם חיכתה לו לפני עשר שנים. והוא לא בא.
הפנסים מאירים את השבילים המשורטטים יפה. מאירים את הסלעים
הגדולים, הפזורים בדשא. היא מתנודדת. מסוחררת מהיין.
הוא מייצב אותה בתנועה קלה. גופה רועד. המגע הזה. הישיר. מטלטל
אותה.
והנה הוא מנשק לה ברוך. בשפתיים החמות והנהדרות שלא ידעה...שלא
ידעה מעולם.
היא מבקשת לתשוקתו. וזו נסתרת ממנה.
הדמעות מבקשות מפלט בצווארה, ונקוות במחשופה. בין שדיה.
-למה? שואלת אותו, את מה שהתכוונה מלכתחילה.
-לא יכולתי. לא יכולתי. אני מצטער. אני כל כך מצטער.
והנה החיבוק המוכר. עצמותיה נשברות בו. היא בוכה. מיוסרת.
נתמכת בו. אינה יכולה לו. מעולם לא יכלה.
-ואביך...לא יכולתי ...בגללו גם. הידיעה. מה שעשה.את מבינה,
הרי...
ספסל מואר לוחש לה 'בואי,שבי'. והיא צונחת חסרת כוחות. מביטה
בו. כאילו לראשונה, הערב. חודרת בה הכרה. את תשוקתו תשביע
אחרת. לא לה הוא.