אני יושבת כאן בבית התה השכונתי, ומקשיבה לנגינתה של נגנית
הצ'מבלו הזאת שיושבת ומנגנת שם על הבמה, ואף אם בן אדם יתעלף
לידה מרוב תענוג מנגניתה, לא תוכל להסמיק וגם לא לומר ביבושת
וצנע תודה.
מנגינה שמחזירה אותי לסיפור ילדותה של אותה נגנית שבתוכה עודנה
ילדה, אך שונה.
כבר שהייתה קטנה ידעו הכל שאין היא "סוג" מצוי של ילדה רגילה,
היא הייתה מיוחדת, והשתדלה לשמור כל העת על ארשת פנים רצינית
והתנהגות בוגרת.
ואם היו מציעים לה בובה או שמלה חדשה, הייתה מסרבת בנימוס,
בשתי מילים שהפכו כבר לדרך קבע: "לא תודה", ובכל פעם שהטרידוה
או שמו אותה ללעג הילדים האחרים, הייתה עושה עצמה כלא שומעת
ושותקת, מתאמצת לא לעשות הבעות פנים.
והוריה היו מודאגים...
יום אחד, ביום המשכורת החודשית, חשה אמה בצורך לפנק את בתה,
ולקחה את ילדתה הקטנה לחנות הצעצועים. עמדו השתיים מול חלון
הראווה, ובמעין קול מעורר התלהבות שכזו אמרה לילדתה: "קדימה!,
תבחרי כל מה שאת רוצה!".
והילדה התבוננה בחלון הראווה, ועיניה נצצו מהתרגשות, ולפתע צץ
בה חשש: "ומה אם אמא תבחין בהתרגשותי ואז תחשוב כי אינני
בוגרת, כילדה קטנה שמבובה עשויה חרסינה מתלהבת...?".
אך עיניה בגדו בה וגם רצונה, היא הישירה מבטה ושם, מולה ניצבה
לה בובה של חייל גבוה במדים ירוקים בוהקים. חשבה לרגע באמת
ובתמימות כי שמעה אותו לוחש לעברה: "קחיני, שאיני בידיך גם אני
כמוך, גם אני אחר... גם אני בוגר".
שכן לא הזכרתי כי הילדה הקטנה באמת הייתה מיוחדת במינה, ולא רק
בהיותה בוגרת בצורה קיצונית ומדאיגה, אף פעם לא התעניינה
בבובות עם שמלות תחרה ארוכות ועיניים בורקות, תמיד חפץ לבה
בצעצועים מסוגים שונים, כמו מכוניות וחיילים, וידעה היא היטב
שאנשים בוגרים ובטח נשים לא משחקות בצעצועים, וכמובן שלא
בצעצועים שאך ורק מיועדים לבנים.
לכן נשכה שפתיה בחזקה, עצמה עיניה והשמיעה את משפט הסירוב
הקבוע באיפוק שכמוהו בחייה לא ידעה, דם החל זורם משפתיה ובראות
אמה זאת צל חרדה נשקף על פניה.
כאשר חזרו הביתה, האם המודאגת  רצה לבעלה, ידעו בני הזוג כי
מדובר כאן בבעיה חמורה. לפסיכולוג בתם הקטנה לא תלך, שכן אנשים
בוגרים את בעיותיהם לפתור לבד יודעים, ולחופשה חס וחלילה
תסכים, מה, לפספס לימודים? ומה עם חייה המקצועיים?
ישבו יחד וחשבו וחשבו עד שבסוף תוך כדי מחשבה נרדמו.
בחלומו האב ראה מולו צ'מבלו בצבע חום בהיר עם קישוטי פרחים
ותווים מוזיקליים שראה אי שם בילדותו בקונצרט הראשון שעיניו
ואוזניו ידעו, הוא שמע את צלילו שכאלו פתר אותו מכל אחריות שאי
פעם הייתה לו, מכל דאגה, וידע מיד שהוא מצא את התשובה, שהרי
מוזיקה היא אחת ממרפאי הנפש, אם לא הכי טובה.
לאחר כמה שבועות הוציאו הוריה של הילדה קטנה את כל חסכונותם,
וקנו לה צ'מבלו חום עם קישוטים שרק בעצם נוכחותו הפך את הבית
למלא אור ולמראה חמים.
שכרו לילדה הקטנה מורה, אחד הטובים בעיר, אך זה לא עזר.
הילדה חשבה לעצמה כי עדיף לאנשים בוגרים להשקיע בהשכלה,
"ידע=כוח", מורתה תמיד אמרה, והיא חשבה שכדאי יותר להשקיע
בלימודים מאשר לפרוט על כמה קלידים.
והוריה היו מיואשים.
יום אחד בבוקר בהיר, קמה הילדה ממטתה ואמה אותה שאלה כהרגלה:
"מה את רוצה לארוחת בוקר, חמודה?" והילדה ניסתה להשיב בתשובתה
הרגילה: "לא משנה לי, אסתפק במה שתכיני, תודה", אך המילים לא
יצאו מפיה, ומאותו יום לדבר לא יכלה.
אמרו הרופאים שזה לא הגיוני שהילדה בריאה כמו שור ושאין שום
סימן לכך שזו בעיה גופנית, הפסיכולוגים אמרו שבגלל שלא ביטאה
את ה"אני הפנימי" מוחה פירש זאת בכך שקולה אינה נחוץ ולכן נעשה
רק דבר שולי.
והילדה בכתה, בכי שקט מן הסתם, פתאום קלטה שהבכי הזה, המלא
בדממה הוא כמו האדם שכה רבות הרגשות המלאים בו,  וזקוק הוא
ליכולת ההתבטאות על מנת לא לפרוץ כמו לבה רותחת ללא אזהרה.
לאחר שאיבדה את קולה, פניה הפכו אטומות, חסרות רגש והבעה,
תחושה שאחריה נגרר גם גופה.
ישבה ליד הצ'מבלו, ונאנחה אנחת ייאוש כאדם הצועד לקראת סופו
בבטחה, וקיבלה עם לבה החלטה.
הוריה החזירו את מורה הנגינה והיא למדה, ולמדה ולמדה, והיא
שנאה את הצ'מבלו, שנאה אותו שנאה עזה, שעם הזמן הפכה לאהבה
חסרת מעצורים.
כשניגנה בצמ'בלו הרגישה שהיא חוזרת לילדותה הרגילה שלא הייתה
לה, לילדות שבה מותר לעשות שטויות, להשמיע קללות, לשבת באמצע
חנות כי לא קנו לה את מה שרצתה ולבכות.
רק כשניגנה קיבלה את הזכות להתבטא, רק כשניגנה, שמעו את הרגשות
הרוחשים בלבה, את הילדותית המסתתרת בתוכה.
אולי בגלל זאת נגינתה כה כנה, כה ערבה.