סליחה, נהג...ביקשת שאזכיר לך.-כן. תרדי כאן.היא מסתכלת, מחפשת
בעיניה את המקום, מצטערת שלא שאלה את הנהג. כביש ראשי, עמוס,
שורת חנויות: חנות בגדים, חנות למכשירי כתיבה, לחומרי בנין.
לאן תיכנס?-אפשר לעזור לך? מתקרב אליה גבר מבוגר חובש
כיפה.מתלבטת רגע, היא מגמגמת לו: - יש לך פנקס?
או..מחברת?-תחליטי, הוא מחייך, פנקס או מחברת?-מחברת.-איזו? יש
כמה סוגים. סליל?-לא. סתם מחברת-תבחרי לך. הוא מוביל אותה
לירכתי החנות, והיא חשה אי נוחות להיות מובלת כך,עיניו
בעורפה.-אקח את זו. היא מרימה מחברת פשוטה מאוד. הפשוטה
מכולן.-זאתי?...4.50. אומר לאקונית. והיא שואלת את מה שהתכוונה
מלכתחילה:-איך אני מגיעה לשלוותה?הוא מסתכל בה, בוחן אותה רגע.
-תפני כאן ימינה, תגיעי לדרך עפר, תמשיכי עד הסוף. את כבר
תדעי...את המחברת שלא התכוונה לקנות, היא דוחסת לתיקה העמוס.
בידה האחת שקית צבעונית, צעיפה השחור מלטף את הרצפה בצידו
האחד, היא מאזנת אותו ויוצאת מהחנות. שביל העפר היה בוצי,
ושולי הג'ינס שלה מלאו בו. הנה היא. שלוותה. מי נותן שם כזה
לבית חולים לחולי נפש? היא תוהה, מה לשלווה ולחולי נפש?בכניסה
חוסם אותה שער לבן גדול. מהבוטקה יוצא אליה השומר. מבוגר
ובעיניו כעס. -למי באת?-סליחה? היא מכווצת גבות לעומתו
מופתעת-שאלתי למי באת.- לאחותי. למה?-זה לא השעות ביקור
עכשיו.-עכשיו 11 בבוקר , עונה לו נחושה.-הביקורים כאן זה רק
מ12 בצהריים עד ארבע, מתריס לעומתה בנימת ניצחון.-אני לא אחכה
עכשיו בגשם שעה.הוא מהסס רגע ואומר לה:- שימי כאן את כל
הדברים. גם השקיות. הכל.היא מניחה בזהירות את השקיות והתיק,
מתעוררת בה תחושה מוזרה. והנה הוא פותח את השקיות, ומחטט
בפולשנות. שולף קופסאת אוכל שקופה, ומביט בה בעניין.היא מקמטת
את מצחה, כועסת.-אסור להכניס לשם אוכל. 'לשם?' היא תוהה..הוא
מדבר על המקום הזה שבטח עובד בו שנים, משל היה מתקן כליאה מעבר
לים...-תשמע. באתי מחוץ לעיר. הבאתי את זה במיוחד.
בחייך.-אסור! הוא מתקשח.-אני רוצה לדבר עם האחראית.-הוא מביט
בה מופתע. אחר כך אומר בלעג: בבקשה. תדברי עם האחראית. מחווה
בידו פנימה. אבל קודם אני צריך לאשר לך להיכנס. ואני לא
מאשר.אחת עשרה ושלוש דקות עכשיו. תבואי שוב בשתים עשרה.-טוב.
היא נכנעת. אני משאירה את האוכל כאן, היא נאנחת.בחיוך ניצחון
הוא פותח את השער בזמזם חשמלי. היא נכנסת.גן עדן.  ערוגות
וכיכרות, ונקי כל כך. לא כך דמיינה. פרחים שלא הכירה סוללים את
דרכה. השלטים נעימים גם הם. כמעט אין אנשים בחוץ. ואלו שישנם -
אינם לובשים חלוקים פרומים, ואינם מגירים ריר, כפי שדמיינה.הנה
אגף מבוגרים. היא נכנסת. בכניסה, שלוש אחיות בחלוקים לבנים
בתוך 'חללית' שקופה, מחוסמת.היא מתקרבת ומדברת מבעד לפומית
המותקנת שם:-סליחה?. אף אחת לא עונה לה. האמצעית, שיערה
מחומצן, קוראת בכריזה: - 'ארוחת צהריים בשתים עשרה, בחדר
האוכל'. מבטאה מסגיר אותה.-תסלחי לי. באתי לאחותי...'-תמתיני.
האחות לא מרימה מבטה אפילו.היא מביטה לצדדים, מחפשת מקום לשקוע
בו לרגע.את הקירות הלבנים חוצה גל כחול נהדר, ומעליו-מסכות
גבס, פעורות עיניים ופה.היא לא משגיחה בצעירה שיושבת על ידה,
לבושה שחורים. מביטה בה בלי למצמץ.-למי באת? היא נשאלת שוב,
בפעם השניה.-לאחותי. אולי את מכירה? ניעורה בה תקווה.
נירה?...-נירה. כן. היא נפלה אתמול. בחדר אוכל.-נפלה??-כן.
לקחו אותה. לא ראיתי אותה מאז. היא לא היתה אפילו בשיעור אמנות
בבוקר. ותמיד היא באה.בתזמון מדהים יוצאת האחות המחומצנת
לקראתה. 'למי באת?".  בפעם השלישית.-לאחותי נירה. איפה היא?
מתחיל קולה לרעוד. מודאגת.-בואי איתי.הן יצאות מהמבנה. בחוץ
גבר זר פונה אליה: יש לך סיגריה?היא מושיטה לו את האחרונה,
בולעת רוקה. הרגליים לא נענות לה. בקושי הולכת. משתרכת אחרי
האחות.-מה שלום אחותי? היא שואלת אגב החשת צעדיה.-הרופא ידבר
איתך.-רק תגידי לי מה שלומה.-את תדברי על זה עם הרופא. עונה לה
האחות בפסקנות.המרצפות בתוך הבניין הזה, אינן לבנות ומוארות,
אלה בית חולימיות,קטנות וכהות.-חכי כאן.-היא מתיישבת על ספסל
עץ לא מרופד. על הקירות תמונות סתומות, במסגרת פלסטיק פשוטה,
תלויות בעקמומיות מה.-את יכולה להיכנס אליו. קוראת אליה האחות,
ומחייכת אליה בפעם הראשונה.היא נכנסת. בר בגיל העמידה, כמעט
קרח, מחוייך, קם ולוחץ את ידה. היא כל כך מופתעת מהמחווה,
ומשתהה רגע.הוא מרחיב את חיוכו....-'אנחנו לא נוראיים כל
כך'...היא מחייכת במבוכה מעורבת בהקלה...ומתישבת. מתוחה. על
קצה הכיסא, התיק והשקיות עוד עליה, והיא מביטה בו בציפיה.
סוקרת את החדר במבט מהיר- שני מדפים עמוסי ספרים, לשווא תנסה
ללכוד שם מוכר, תמונת משפחה, בן בת ואשה, יומן משרדי עבה, פח
קטן ותעודותיו, ארבע במספר ממוסגרות בעץ.-אני ענבר. אחות של
נירה. אמרו לי שהיא התעלפה אתמול.-היא התעלפה. זה נכון.-למה לא
התקשרתם לומר לי? למה לא מודיעים לנו? היא מתחילה לבכות. -אני
רוצה לראות אותה.-אני רוצה להסביר לך משהו: ההתעלפות שנירה
חוותה אתמול, זו לא התעלפות במובן הרגיל של המילה, של איבוד
הכרה. כשהיא מתמוטטת, לחץ הדם שלה צונח, היא מאוד שלווה כשזה
קורה, זו התנתקות. היא שומעת מה אומרים לה, אבל לא מסוגלת
להגיב. זה קורה לה בגלל עומס רגשי אדיר. זה סוג של
התפרקות.-'אני רוצה לראות אותה'- היא מתפרצת לדבריו.-'ואני
רוצה שתקשיבי לי רגע אחד. את נראית לי בחורה אינטיליגנטית,
ענבר', אומר לה סמכותי.-מצבה של נירה לא כל כך טוב. היא לא
מדברת כבר כמה ימים. היא מתקשרת איתנו רק בכתיבה. ואנחנו
בודקים עכשיו במה מדובר. -'אתם נותנים לה תרופות' ? היא שואלת
אותו באימה.- 'כי אני יודעת מה אתם עושים להם פה' , מתגבר
קולה. אתם מסממים אותם בכדורי הרגעה ושינה, והורגים אותם לאט.
ואחותי לא משוגעת. הי לא משוגעת. היא לא אשמה שנפגעה כך'.-יש
לך אחות מאוד מיוחדת, הוא אומר לה בקול שקט. מאוד רגישה. ויש
לה כוחות שלא ייאמנו. כרגע, העומס עליה גדול מדי, והמערכות שלה
בקריסה, ואנחנו מנסים לחזק אותה בכל דרך. -ועכשיו, את תיכנסי
לראות אותה, קחי נשימה עמוקה, ותנסי לדובב אותה. הבאת לה משהו
מהבית? ספרים? מכתבים, מתנות?-'הבאתי לה אוכל שהיא אוהבת.
קציצות ירקות. אבל השומר בחוץ לא נתן לי...' היא מסיימת את
המשפט בבכי.-והבאתי לה מוסף של הארץ. פרסמו שם סיפור שכתבה.
היא לא יודעת ששלחתי אותו בכלל. לא יודעת איך היא תגיב.
אני..אני לא מסוגלת לראות אותה ככה כשאני בוכה...-היא רזתה.
היא לא אוכלת כל כך. אני אשלח מישהו לקחת את מה שהבאת לה, ואני
רוצה שתשדלי אותה לאכול. בואי. -'אני לא יכולה לראות אותה
ככה'.-'בואי. את יכולה לעשות את זה'. הוא מחייך אליה. היא
סיפרה לי עלייך, את יודעת?-מה היא אמרה? היא מחייכת אליו,
כובשת את הדמעות.-אמרה שאת אשת העולם הגדול, שבכל חודש את טסה
לארץ אחרת.היא מחייכת, קמה, הכיסא חורק תחתה, השקיות והתיק
מושכים אותה למטה, והיא מרגישה חלשה כל כך, במסדרון, הם פוגשים
חולה רעה למראה. עיניה נפוחות כעיני דג ופס שחור מעטר אותן. הן
כבות לגמרי. לגופה מכנס בצבע לא ברור, חולצה ירוקה דהה,
ומעל-אפודה בהירה, מן אוסף מקרי כאילו נחטף לפני רגע ממחסן
ביגוד לנזקקים. -'משלומך דוקטור'-שלום דורית. מה שלומך? הוא
אוחז במרפקה, והיא מתחילה לבכות.-'כואב לי דוק-טור.נוגעים בי
בלילה. כל הזמן. רוצים לגעת בי כל הזמן'.-'בואי. תגשי לאחות.
טוב? היום ליאורה תורנית. היא תטפל בך.-'ליאורה'? ליאורה.
ליאורה. והיא עוזבת אותם לליאורה אחת שענבר לא מכירה, אבל מודה
לאל על קיומה. החדרים לאורך המסדרון קטנים מאוד. שתי מיטות
פשוטות, מזרונים דקים, שולחן מרובע מצופה פורמייקה, מעליו
מנורת לילה מובנית בקיר. זהו. אור פלורוסנטי מלמעלה, ארון
בגדים נעול בשרשראות. והיא מצטמררת למראן. חדר אחרי חדר. זהים
להחריד, וכולם-ריקים.-הנה, היא כאן. הוא נעצר. חדר מס' 27.
הדלת סגורה. את מוכנה?היא לוקחת נשימה. מעפעפת, מרימה את ראשה,
להשיב את הדמעות למקומן, והם נכנסים.נירה ישנה. פניה
לקיר.-'נירה? יש לך אורחת. ענבר כאן'.היא לא מגיבה.ענבר
מתיישבת בקצה המיטה. את השקיות מפילה לארץ, כוחה עוזב אותה בבת
אחת. היא מלטפת את שיערה. לא יכולה שלא להריח את זיעתה. ריח
גוף. היא מתביישת. 'נירה. נירוש. נירה'לה'.היא מסתובבת אליהם.
דומעת. כמה רזתה.ענבר מחבקת אותה. נושמת את זיעתה מקרוב. מבקשת
לקלח אותה. כמה טוב שהביאה איתה סבון, ושמפו, וספוג. היא עדיין
אינה מעכלת את רזונה. לא מבעד לחלוק הבית חולימי הירוק. והיא
חיוורת, וגבותיה המסודרות תמיד גדלו פרא, ושיערה אסוף ברישול
בגומיה. קווצת שיערות דבוקה ללחיה המרושתת סימני סדין. והיא
בוכה בלי קול.-הבאתי לך ספרים, מחייכת אליה בכוח ענבר. מתירה
את הגומיה משיערה, אוספת אותו מחדש, מהדקת אותו, יבש למגע.
ניכר בו שלא נחפף הרבה זמן.-אני רואה שאתן מסתדרות. אעבור כאן
עוד מעט שוב. הוא מחייך וממהר לצאת.כשהוא יוצא, נתלית נירה
בצווארה ומחבקת אותה בכוח. -בואי. נקלח אותך. ענבר כבר לא
יכולה לחכות. מחפשת בעיניה את חדר המקלחת. -חכי רגע.-היא פותחת
את דלת שירותים. צחנת שתן ואוקונומיקה. כמו בשירותים הציבוריים
מהסוג הגרוע. מצד שמאל כיור קטן סדוק. לידו מקלחת עלובה. אין
וילון אפילו סביב מוט הברזל. עיגולי פלסטיק מתנדנדים מהווים
תזכורת לוילון שהיה שם פעם, אולי. מנעול, כמובן -אין. יש שרפרף
קטן בפינה.היא יוצאת משם, נושמת בהקלה. מוציאה מהתיק את כל
תכולתו להוטה למצוא את השמפו, והסבון, והספוג, עורכת אותם על
השרפרף, חוזרת לחדר, לוקחת כסא, מניחה באמצע המקלחת מתחת לטוש,
-בואי. את יכולה לקום? לעזור לך? היא לוקחת את ידה של נירה,
מניחה אותה על כתפה, ומקימה אותה. הן נכנסות למקלחת. היא סוגרת
את הדלת. מניחה על הידית מגב רצפה. נאנחת. קשה לה להפשיט אותה.
לראות אותה חסרת אונים כך.-'את צריכה לשירותים קודם?' היא נדה
בראשה.וענבר חשה הקלה מסויימת.מנסה לכוון את הטוש. המים פורצים
בסילון אדיר. קרים מדי. אחר כך חמים מדי. אחר כך פושרים.-בואי.
שבי על הכיסא. היא מתיישבת, שקטה. ידה מכסה את עיניה. והיא
בוכה בלי קול.היא מרטיבה את שיערה, ומקציפה אותו בכמות אדירה
של שמפו, מקרצפת את גופה עם הספוג ובוכה.אחר כך מעמידה אותה,
מרחיקה את הכיסא,  -'תורידי את הראש'. היא אומרת לה, ברכות.
ברחמים גדולים. והזרם שוטף את שיערה, ואת גופה. הרצפה מתמלאת
קצף.הן שכחו מגבת.-'חכי רגע. הבאתי לך את החלוק מהבית'.-היא
יוצאת, ממהרת לסגור את הדלת, מנערת את התיק וחוטפת את החלוק,
רצועתו נשרכת אחריה.עוטפת אותה בו. שיערה מגיר מיים. היא סוחטת
אותו ומשחררת אותו מבהיק ממים, ומפיץ ניחוחות על כתפי אחותה.
-יש לך בגדים? בארון? בואי. שבי על המיטה בינתיים.בארון שוכבים
מקופלים מיטב מחלצותיה. היא שולפת חצאית פרחונית, וחולצה שחורה
צמודה.-'יש לך כאן תחתונים גם? וחזיות?נירה מצביעה על המגירות
בתחתית הארון, שאחותה לא השגיחה בהן כלל.-היא מלבישה אותה,
באהבה. ניכר בה שמרגישה יותר טוב.-את רעבה? הבאתי לך את
הקציצות ירקות שאת אוהבת, אבל השומר האידיוט בכניסה לא נתן לי
להכניס אותם. נירה מושיטה יד לעיתון שמבצבץ מתחת לתכולת התיק.
עיניה נחות עליו. על הסיפור הקצר שלה.-'מה, פרסמו אותו? איך?
היא מדברת לראשונה מזה שבועיים. כאילו לא אבד לה קולה כלל.
-שלחתי להם. את לא כועסת?-'מה פתאום?' . 'איזה יופי. היא
מתיישבת לקרוא. שיערה הרטוב מגיר טיפה על העיתון ומכהה את
קצוותיו. -'הם קצת ערכו אותו. אבל ממש קצת. וגם שלחו לך איזה
מכתב. הנה'.-'אני רוצה לצאת מכאן'.-'את תצאי. תנוחי קצת ואז
תצאי. אני נשארת כאן עד הלילה היום. ואבוא גם מחר. וכל יום
אבוא. עד שתצאי מכאן'. חייכה אליה.