האוריינטציה של הנפש מתבלבלת כשהיא מוצאת עצמה באקולוגיה הקרה
של מרחב סוציו-טכני עמוס. היא מאבדת את הצפון, ויוצאת
מסינכרוניזציה. וכשהיא שם, היא ללא מסכות, מגננות, תוויות
התנהגותיות. ואז היא אבודה, חשופה, בודדה ומלאת חרדה - כילדה
שנזרקה לפתע מעולם האגדות של נסיכים ונסיכות אל אמצעו של מסלול
מרוץ עמוס במכוניות דוהרות.
היא חשה שם, בחוץ, עירומה ופגיעה - כחילזון שנחפר ממעי האדמה
הרכה והאפלולית, נעקר מקונכייתו והוטל, רוטט ומסונוור, לאמצעה
של זירה, צרובת אורות זרקורים, כשמסביב קהל שואג.
ולא רק עירומה וחשופה, היא עוד יותר חשה פעורה. חשה כיצד הכול
שועט פנימה כגדודי חיילים שהבוץ על נעליהם מכתים את מרצפותיה
הצחורות.
אבודה ומבוהלת כפינגווין שמצא עצמו לפתע בתוך להקת קופים
מצווחים, באמצעו של ג'ונגל לוהט באפריקה.
שהרי זקוקה היא ל...
- שקט כדי לקלוט.
- מרחב כדי להתמצא.
- חום אנושי כדי לתפקד.
- וזמן כדי לצוף.
הזמן שלוקח לה לצאת ממעמקיה, להתמצא, להגיב ולהשתלב במרחב
הטכנו-סוציאלי, זורק אותה מחוץ למשחק.
הזמן שלה הוא זמן אחר. זמן הנפש הוא לא הזמן הציבורי,
'החברתי', זמן ההמונים השועטים. זמנה הוא זמנו של העובר ברחם,
זמן הזרע באדמה. זמן היין בחבית ביקב. זמנה הוא זמן ההבשלה,
זמן ההתגלות. במציאות הפנימית של הנפש, זמן הוא ישות חיה
המאפשרת מרווח נשימה וחיים לישויות הפנימיות. במציאות החיצונית
- אין זמן. הכול מתרחש מעכשיו לעכשיו, וכל תווך שמפריד ביניהם,
נתפש כקללה, כמעצור שמפריע להגיע.
במציאות הפנימית, הזמן מלטף את הנפש, מערסל אותה כעלה על פני
נחל הזורם לאיטו. במציאות החיצונית סוגדים למלך המיידיות. מה
שלא מיידי עוצר את המרוץ לאורגזמה הגדולה, לריגוש הגדול, הבא.
שם חיים מריגוש עתיר גירוים אחד למשנהו, עם מרווחי ריקנות
אדירים ובלתי-נסבלים בין ריגוש לריגוש.
והנפש חיה באורגזמה שקטה, הולכת ונמשכת. החשיפה למרוץ אחר
הריגוש רק כולאת ובולמת אותה מלחוש את הזרימה הפנימית והשקטה
שעליה היא צפה.
מבועתת, היא חשה את החיים החיצוניים הרוצים לחרוג מה שיותר מהר
מהריקנות העכשווית, אל הריגוש הבא. והיא, כל שהיא רוצה הוא
להמשיך ולהיות חלק מן ההוויה, מן הזרימה הפנימית.
הם תופשים את הזרימה הפנימית הזו כריקנות מאיימת. ואילו היא
תופסת אותם כרעש מצווח, אור מסוור, וחוסר סדר נורא, הבא עליה
לכלותה.
פתאום היא מוצאת עצמה בוורטיגו, סחרור עמוק, כל המכשירים במטוס
התקלקלו, השמים נראים לה מתרחקים והקרקע מתקרבת.
הנפש חשה בחיים החיצוניים אובדן עשתונות מוחלט. הכול קורה לה
הפוך:
- היא מצפה מאחרים לבוא ולהתאחד עמה, והם באים כדי ליצור חיץ.
- היא באה פתוחה, הם באים סגורים.
- היא באה לאחרים לאט (כדי למצוא את הקצב הנכון), הם באים אליה
מהר.
- היא באה שקטה, הם רועשים.
- היא נותנת להם להוביל, ובמקום לתת לה את ההובלה בחזרה, הם
לוקחים את הרשות ומשתמשים בה כדי להנחית, לצוות ולשלוט.
כל הזמן היא חשה צורך להסתתר, שהרי כולם נראים לה כמחשבים
להתנפל עליה ולדרוס אותה. אך זאת לא מכיוון שהם החליטו לעשות
בה שמות. הם פשוט לא רואים אותה, היא לא נתפשת במסך שלהם, וכך
הם דוהרים דרכה ומעליה, כמו הייתה שקופה ועשויה מאוויר.
אך היא לא. היא, שחשה כל הגה וכל מבט כאילו היו מיליון רמקולים
וטריליון זרקורים, מוצאת עצמה תחת רגליהם הדוהרות. כשהיא לוחשת
במלוא גרונה הדל: "הצילו".

גבריאל רעם
21.3.2005