"מה אתה קורא?"
- "סתם, זה משהו ללימודים."
- "אבל איך קוראים לזה?"
- "אני חושב שכדאי שתלך לישון. כבר מאוחר."
- "עוד לא כל כך מאוחר. אולי אתה יכול לספר לי עוד סיפור?"
- "אימא שלך לא רוצה שאני אספר לך סיפורים."
- "למה לא?"

והמון תודה לך על הסיפור המחריד הזה שסיפרת לו, על הדב שגדל
אצל הצוענים והם הכריחו אותו לרקוד. שבוע הוא לא הפסיק לדבר על
זה. המורה שלו קראה לי לשיחה.  מה לעזאזל דפוק אצלך? נותנים לך
לעשות בייביסיטר לילד בן שבע, תספר לו סיפורים שנגמרים בזה
שכולם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, הבנת? את התסביכים שלך
תשמור לעצמך.

"כי היא לא אוהבת אותם. חוץ מזה אני חייב לסיים לקרוא את זה."
- "תגיד, באמת מלמדים ככה דובים לרקוד? מכריחים אותם לעמוד על
ברזל חם, בשביל שיקפצו?"
- "אתה רואה? זאת בדיוק הסיבה שאימא שלך לא אוהבת שאני מספר לך
סיפורים. כי אתה זוכר מהם רק את הקטעים המגעילים ואחר כך מספר
לה אותם."
- "לא נכון! אני זוכר את הכול. וחוץ מזה אם תספר לי עוד משהו
אני לא אגלה לה."
- "מבטיח?"
- "מבטיח."
- "טוב... אז איזה סיפור אתה רוצה?"
- "תקריא לי את מה שאתה קורא עכשיו."
- "לא כדאי לך."
- "על מה זה?"
- "דילמת אסיר ותיאורית המשחקים."
- "לא, אסירים זה לא טוב. תספר לי איזה סיפור אגדה קסום כזה."
- "סיפור אגדה? כמו הארי פוטר למשל? אימא שלך בטח הייתה רוצה
שאני אספר לך סיפור הארי פוטר."
- "לא! הארי פוטר זה רציני מדי. אני רוצה סתם עוד סיפור
אגדה."
- "כרצונך... סתם סיפור אגדה. בוא נראה."

לפני שנים רבות, בממלכה רחוקה-רחוקה, בימים של תהילה ועזוז,
עת שירי גבורה הושרו ומעשי תפארת מילאו את הארץ, עת דרקונים
מילאו את השמיים לרוב - רכב לו אביר רם ועז-לב, ושר את שירו אל
רקיע הכוכבים.

"לא הבנתי כלום. אביר מה הוא היה?"
- "הוא היה אביר אמיתי. אמיץ, חזק, וכל זה. פעם היו כאלה.
אמיתיים, לא חיקויים כמו שהופיעו אחר כך."
- "אביר אמיתי?"
- "לא סתם אביר. קוטל דרקונים."
- "קוטל... זאת אומרת שהוא היה הורג דרקונים?"
- "בדיוק."
- "וואו. והיה לו שריון?"
- "כן. בטח שהיה לו שריון. היה לו שריון מפואר ונוצץ."
- "ואיך הוא נראה?"
- "אני מניח שהיה מאוד נוצץ, כמו של אבירים בדרך כלל."
- "אה. והוא היה הכי טוב, נכון?"
- "הוא היה טוב, אין ספק. אולי הכי טוב שיש. אני לא אומר שהוא
היה מושלם; אף אחד לא מושלם. זה לא שלא היו לו כמה פאקים פה
ושם. אבל אני מדבר פה על אביר-אביר."
- "אוקיי, אז תמשיך."

והוא רכב לדרכו, יציב כצוק-סלע ואצילי כנשר הדואה בשמיים, ולא
היה בנמצא נער שלא הכירהו בשמו ולא איש שלא בירכו לשלום בחולפו
על אם הדרך, והחרב הגדולה שלצידו זוהרת בנוגה של אלפי נגוהות;
הוא הציל נסיכות בחרבו זו, והביס ענקים ומפלצות, ולחם מלחמות
לאין-מספר בשם הצדק והטוב ברוכבו על סוסו האציל אלי קרב אחר
קרב.

"אם היה לו כזה שריון, אז בשביל מה הוא צריך חרב?"
- "בגלל שגם השריון הכי חזק בעולם הוא סתם אביזר, כשחושבים על
זה, אם אין מאחוריו איזה חרב רצינית כזאת. שריון זה לא דבר
להתחבא מאחוריו."
- "לא הבנתי."
- "לא משנה."

וברוכבו על אם הדרך בבוקר סתווי ומעונן אחד, חצה את דרכו
דרקון בן-תפלצת; דרקון אדיר כוח, משונן זנב, ששיניים לו
כחניתות וטפריו חושלו באש הגיהנום; והדרקון חבט לעומתו בכנפיו
הגדולות והריריות, וזנבו שיסע את האוויר, ובגחכו גיחוך שגילה
את פני הרשע, שרק אליו את שנאתו בשפה אילמת ובת אלמוות.

"וזה היה הדרקון הכי גדול והכי מפחיד שהוא ראה?"
- "לא. האמת שבמבט ראשון הוא לא ממש עשה עליו רושם, הדרקון
הזה. זה לא היה דרקון יותר מפחיד או יותר גדול מהרגיל. אני לא
מתכוון שזה היה דרקון פראייר; זה לא היה דרקון פושט, אבל כל
העניין היה אמור להיות עוד קייס כזה של זבנג-וגמרנו. כבר
אמרתי, אנחנו מדברים פה על אביר-אביר. דרקונים זה מה שהוא מורח
על הלחם שלו."
- "וואו."

"דרקון!" קרא האביר וקולו נישא למרחוק, "צחנת הפחד נודפת ממך
ובעיניך כוח הרע חורש מזימותיו; סוב לאחור, ולך לך לדרכך, ולא
אזהירך בשנית." וידו נחה על חרבו. אך הדרקון רק גיחך לעומתו,
ובחושפו ניביו קרא בקול צורם:
"אה, בטח, וזה אתה שתזיז אותי, הא?"

"חחח... זה מה שהדרקון אמר לו?"
- "כן. כנראה שלא היה לו משהו יותר טוב להגיד. לאביר הייתה
סיבה טובה לומר מה שהוא אמר; בגלל שהוא היה אביר, וזה מה
שאבירים עושים. אבל התגובה של הדרקון זה משהו אחר. דרקונים לא
צריכים להתנהג ככה. אפילו לדרקונים צריך להיות טיפ-טיפה כבוד,
כשהם קולטים אביר אמיתי אורגינל עומד מולם. כנראה שהדרקון הזה
היה צעיר וחוצפן ולא היה לו ברור עם מה יש לו עסק."

האביר לא אמר דבר אלא זאת: "בוא, אם כן, ונראה את דמו של מי
תרווה האדמה!" ובדפקו בסוסו, אחז בחרבו שבהקה באור יקרות...

"ומה קרה אז?"
- "עכשיו, יש משהו בסיפור שגם לי לא ברור לגמרי. האביר
הפסיד."
- "הפסיד? מה זאת אומרת? איך הוא הפסיד? זה לא בסדר!"
- "זה לא בסדר, זה לא הגיוני, זה לא קורה בסיפורים, אני יודע -
אבל הוא הפסיד. אין לי מושג איך, וגם לו לא היה מושג."
- "והוא מת?"
- "לא, הוא לא מת. הדרקון לא הרג אותו; הדרקון לא נשף אש, ולא
נשף גזים, ואפילו לא נשך אותו. הדרקון רק גיחך. אבל מסתבר שזה
היה מספיק."
- "אז מה קרה לו?"

...ודומה כי ההרים הזדעזעו תחתיהם והנהרות נסוגו אחור; דרכי
המלך ומישורי העשב הנמשכים לבלי-סוף לעגו לו, לעגו לשריונו שלא
נשרט ולחרבו שלא נשברה ולסוסו שלא כרע תחתיו, ובקדחת מחשבותיו
חיפש וחיפש ותשובה לא מצא.

"אתה מבין - הוא היה אביר; אביר אמיתי, כמו שיש רק באגדות.
ואבירים מביסים דרקונים, או שאבירים מתים בקרב נגדם, והכול -
באבירות. המון המון אבירות. פאקינג אבירות."
"..." -
- "מה?"
- "מה שאמרת עכשיו... כשאני אמרתי את זה פעם אימא התעצבנה ואבא
אמר לה שזה באשמתה שהיא נותנת לי לראות טלוויזיה של מבוגרים."
- "לא משנה. העניין הוא, שהוא לא הבין איך זה קרה לו, ולמה? זה
לא היה צריך לקרות. לא לו. ומילא אם הוא היה פשוט מובס, אבל
כמו שכבר אמרתי, זה קרה באיזה צורה מסתורית ומעורפלת, לא
הוגנת, והוא ידע שזה לא חלק מהסיפור שלו, והוא לא ידע מאיפה
לאכול את זה."

ובתוך תוכו ידע, כי הדרקון שוב ישוב; שהרי לדרקונים שנות-חיים
ארוכות, ואינם שוכחים לעולם. וידוע ידע הפעם, כי גם יניף חרבו
בכוח אדירים, וגם לא יהיה מורא בלבו ומהמוות לא יחשוש - עדיין
אפשר שיובס. וליבו מלא ייאוש.

"לא הבנתי מה קרה לו."
- "גם אני לא. אבל אני חושב... הוא פשוט הבין, שפעם זה היה
פשוט יותר. פעם היה דרקון והיה אביר, אחד ממש רע והשני ממש
טוב, בום טראח, אחד מהם מת. יש חוקים לדברים האלה. זה לא אמור
לקרות סתם. אבל הפעם, משהו היה שונה, והוא ידע את זה. והוא ידע
שכמה שיהיה אביר, וכמה שיהיה חזק ואמיץ ותותח - יש דברים,
בחושך... יש דברים שזה פשוט לא יזיז להם. שזה פשוט לא יהיה
מספיק."

אך שריונו לא פשט, וסוסו לא עזב, ולחרבו לא הניח; שהרי אלו כל
מה שידע מעודו.
...והעיתים השתנו, והזמן חלף לו לבלי שוב; וחורף ארוך וקשה עבר
על הארץ, ודומה כי הזאב השחור בלע את השמש וימות הקיץ לא ישובו
עוד. והדרכים נשמו, והשדות קמלו ופרחו בשנית. והאבירים כבר
חלפו מן הארץ, ומישהו אחר בא תחתם. ורק אותו אביר, שבודד היה
עתה כרוח הצפון וראשו שב, רק הוא הוסיף לרכב, ואיש כבר לא
הכירהו בשמו, ואיש כבר לא הניף לו ידו לשלום ברוכבו על
אם-הדרך.
ויום אחד, בעודו רוכב על פני ארץ שממה וליבו מלא מחשבות נכאה -
ומן השמיים נחת אותו דרקון בן-תפלצת, והוא גדול יותר ואמיתי
פחות, אך עדייו טפרים לו שחושלו באש הגיהנום.

"יש! ידעתי שהוא יחזור."
- "ברור. הם תמיד חוזרים."

"אהא," אמר הדרקון ושירבב שפתיו בלעג. "אהא-הא-הא! ידידי
הוותיק, אז שוב אנחנו נפגשים."
האביר ירד מסוסו, ועל שתי רגליו ניצב ללא ניע, כעץ מעצי היער.
"אינני ידידך," אמר.
הדרקון לא ענה ורק זנבו שיסע את האוויר, כשוט בידי האלים.  
"לא?" אמר לבסוף. "אז לא; תמיד חייב להיות איזה שמוק מתחסד
כמוך שיהיה לו מה להגיד. אז אל תעשה לי שום טובות בזה שאתה
קיים."
האביר רק ניצב על עומדו ולא מש ממקומו אף כמלוא הנימה.
"לא!" קרא הדרקון במר ליבו. "אל תעשה לי טובות; אני לא נולדתי
אביר, כמוך, ואותי איש מעולם לא בירך לשלום על אם הדרך, ואף
פעם לא הצלתי נסיכה, אז כשאני רואה גועל נפש צהבהב כמוך, שהכול
מוגש לו על צלחת והוא עוד בטוח שהוא עושה טובה לכל העולם... אז
פשוט בא לי להקיא ממנו, זה מה שבא לי לעשות. שמעת אותי,
ילד-צופים עטוי-פח שכמוך עם כפית של כסף בתחת? שמעת?"

"!!!"
- "מה אתה מסתכל עליי ככה? זה מה שהדרקון אמר."
- "אבל... זה סיפור אגדה, לא?"
- "באגדות כמו בחיים, פוגשים לפעמים טיפוסים כאלה. לא משחקים
לפי החוקים."
- "ומה קרה אז? האביר שחט אותו?"

"ובכן," קרא האביר. "מסתבר שאני גיבור מן הסוג הישן, ואתה -
גיבור מן הסוג החדש; ואני, שניצן אני לזמנים שחלפו-עברו, מקומי
לא יכירני עוד בעולם חדש ואמיץ זה, בו גם הרשע וגם הגבורה
לובשים פנים אחרות, והחוקים שונים כולם מאלו שידעתי. אך עדיין
- הנה אני, והנה אתה, וכל עוד אנחנו כאן - הרי שכאן אנחנו; בוא
אם כן, אם אכן דרקון מפלצתי אתה, כפי שמתריסות מלתעותיך; בוא,
ונראה את דמו של מי תרווה האדמה!" ועיני הדרקון רשפו אש וחימה
וטפריו הבזיקו באור השמש החורפית, אך גופו כמו נסוג קמעא
לאחור, שכן הכיר עתה שגורלו הוא הניצב לפניו על אם הדרך, והוא
עטוי בשריון נוצץ... והאביר הזדקף מלוא קומתו, ובעיניו נצצה
תהילת ימים עברו, וכחופן של אור שלוח הוא הסתער קדימה וחרבו
הגדולה משספת את האוויר..."

"נו? ומה קרה אז?"
- "אתה יודע מה, בוא נעזוב את זה."
- "מה פתאום לעזוב? זה הקטע הכי מעניין."
- "לך לישון כבר."
- "לא! אני רוצה לשמוע את הסוף!"
- "אני לא יודע את הסוף."
- "נו!"

וכולם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

"זהו?"
- "זהו."
- "איזה סיפור טיפשי."
- "אתה צודק. עכשיו לך לישון כבר."