ללכת,להישאר.
כמו תמיד אני נקרעת בין האפשרויות, אולי אני באמת סובלת מאיזו
הפרעת פיצול אישיות דו קוטביות?4 לך תדע.
להחליט למה זה כל כך קשה? אולי הילדה הקטנה שנשאלה את מי היא
אוהבת יותר את אבא או אמא עדיין מתקשה לבחור, עדיין מתקשה
לענות. יודעת שהתשובה תכאיב לאחד מהם אז היא נמנעת..."אותו
דבר" היא עונה בהיסוס... אז החליטו בשבילה. וזה היה קל היא לא
היתה אשמה בתוצאה... לא כל כך זאת אומרת.
ועכשיו אני מביטה בה... מפצירה בה להחליט... חיכית לשנים האלה
כל חייך. שמתם לב שאת רוב החיים אנו מעבירים בציפייה למשהו
שעתיד לקרות? ככשאתגייס... כשאשתחרר... כשהיה בת...
האם רק אני קופאת לרגע על מקומי? משותקת לשניה מפחד כשמחלחלת
לתוכי ההבנה שהנה אני חיה עכשיו, הנה ביזבזתי עוד שנה, עוד
חודש, עוד יום, עוד דקה, עוד שניה. עוד שניה והחרדה מן העתיד
תהפוך לערגה להתרפקות על העבר... העבר שלא תמיד היה קיים כמו
שהייתי רוצה... אז הייתי בטוחה שאזכור רק את הרגעים הרעים את
הסבל ואז ארים את ראשי איישר את מבטי על העתיד הלאה, תמיד
להמשיך... אבל עכשיו אני כפופה, שפופה, מקופלת, מכונסת אל תוך
תוכי, חופרת, נוברת, עוברת דרך כל אותם מראות קשים, זכרונות
מכאיבים ומסננת, מחפשת כמו לאלומת פנס באפלה, מרשימה את
הזכרונות הטובים, את החיוך.
דו קוטביות. אני אוהבת להסתכל במראה ואני שונאת אותה. יש רגעים
בהם אני מתפלאה איך יש לי כח לא לשבור אותה. היא מסוכנת... אם
אביט בה עמוק מידי לזמן ממושך מידי, כאילו נשמתי פתאום תרחף
החוצה מגופי ונשמתי תביט עלי מבחוץ. זאת לא אני זאת מישהי
אחרת... ניתוק.
זה מפחיד ומרתיע.
אז מה אני עושה עכשיו? הולכת או נשארת?