"ירח למכירה - מוטי 0917893746"

הוא ראה את השלט הזה תלוי על הירח כשעבר שם במקרה עם הטוסטוס
בדרך מדימונה למאדים, וחשב לעצמו, וואלק, גם אני יכול להיות
הבעלים של הירח!
כשהוא היה קטן הוא תמיד אהב להסתכל בירח ולדמיין איך הוא בעצם
כדור גבינה צהובה ענקי שנופל מהשמיים וכל העכברים של דימונה
מאושרים מאושרים בזכותו.
ובכלל, תמיד אמרו לו שיש לו כשרון מיוחד לניהול. מאז שהיה קטן
הוא תמיד שומע את זה מאיפה שרק תרצו, מהמורה בבית ספר היסודי,
מאמא שלו, מדודה שלו, מקליינטים בפיצוצייה שלו. מכולם. כווולם.

אז למה לא בעצם, שדויד בן שושן, בן שלושים ושלוש מדימונה, יהיה
הבעלים של הירח?
וואלק, למה לא? הוא מושלם לתפקיד. פשוט מושלם.
אז הוא הרים ת'טלפון וחייג למוטי, הבחור שתלה את השלט. היה לו
קול חללי ומוזר כזה והוא דיבר בתקיפות ואמר שצריך לקבוע פגישה.
אז הם סיכמו להפגש בקפה סילביה במארס בעוד איזה 25 דקות.
"וואלק, הבעלים, לא סתם, ליגה ליגה, אני הולך להיות."  דויד
הרהר בראשו בזמן שגירד את מה שנשאר מתוך קופסת הג'ל מול המראה
בחדר השירותים. הוא יצא החוצה ואמר לאימא שלו שבדיוק הכינה
קוסקוס במטבח "אמא - תכיני ארוחה חגיגית היום, היום אני חוזר
עם הירח!" היא הנהנה בראשה באדישות האופיינית לה כל כך ואמרה
"קודם כל תחזור עם שטר בעלות על דירה משלך". הוא אפילו לא
נפגע, הוא רק נשק על לחייה ואמר לה שתעבוד טוב טוב על הקוסקוס
היום כי תהיה אחושרמוטה מסיבה לכבודו ומה זה בכלל מסיבה בלי
קוסקוס.
דויד יצא מהבית ועלה על הטוסטוס לכיוון מארס. כלמני חולות, אבק
וחלקיקי חלל נדבקו לו לג'ל והוא הרגיש קצת נבוך שככה הוא יראה
מול מוטי, הבעלים של הירח. הוא בטח יחשוב עליו שהוא מוזנח או
עצלן ולא יסכים למכור לו את הירח. אך דויד לא ויתר על התקווה,
הוא מעולם לא ויתר עליה. כי מה בעצם יש לאנשים לחפש בדימונה
בלי קצת תקווה?
דויד החנה ת'רכב ויצא החוצה, זה היה יום סתוי ונאה במארס, והיו
פול כוסיות במרכז המסחרי. דויד ניסה לעשות קצת פוזות עם
הטוסטוס הדימונאי שלו אך לבסוף התחוור לו שהטוסטוס די עלוב לצד
כל רכבי החלל המשונים שהוא אפילו לא הכיר את שמותיהם.
הוא נכנס לקפה סילביה, מקום הומה אדם אך אפלולי שניגנו בו
מוסיקה קלאסית של מלחין מפורסם שקראו לו שופן. הוא קרא את השם
שלו פעם באיזה טור בעיתון מקומי, ומאז אף אחד לא יכול היה
לקרוא לו בור. הוא התיישב באחד השולחנות שהיו צמודים לחלונות
וחיכה למוטי. הנוף היה מרהיב. גשם מטאורים החל לרדת וצרחות
הילדים המאושרים מבחוץ הסגירו לדויד את העובדה שזהו הגשם
הראשו. הוא חייך חיוך שרמנטי לרגע, אבל זה מיד עבר לו. מוטי
הגיע ואי אפשר להכחיש שדויד די התאכזב. הוא לא ציפה לראות שם
את אותו מוטי יעקובוביץ', זה מבית הספר היסודי. הם גדלו ביחד
עד כיתה ח', עד שמוטי נעלם מהנוף המדברי יום אחד. החבר'ה סיפרו
שהוא עבר לגור בעיר הגדולה, בקריית גת, אבל דויד אף פעם לא
האמין. מוטי תמיד היה ילד מרוחק ושקט עם משקפיים גדולות
ושלייקעס צמודים בחזה. כולם ידעו שהוא אוהב את אלונה, הילדה
הכי מכוערת בכיתה, כולם חוץ מאלונה והוא עצמו. מוטי לא השתנה
הרבה, הוא עדיין היה עם אותם משקפיים גדולות ורעמת תלתלים
מצחינה. אבל הטון שלו השתנה באופן כל כך משמעותי שגרם לדויד
לפקפק לרגע בהיותו אותו מוטי יעקובוביץ' החננה מבית הספר
היסודי "מבצע קדש" בדימונה. קולו היה סמכותי ומאיים, כמעט
רובוטי ומתוכנת. הליכתו היתה נוקשה, כמו מישהו שרואים עליו
שהוא עבר יום לא קל והוא בטח איש ממש חשוב ועסוק. הוא נזכר בכל
אותם רגעים יפים בחייו ועצובים בוודאי למוטי, בהם היה דוחף את
ראשו הצנום לאסלה ומכריח אותו להוציא לשון בתוכה. וגם באותם
הרגעים בהם בעטו בו במגרש כשלא היה כדור ובמילא לא היה שום דבר
יותר טוב לעשות. דויד התפלל שמוטי כבר שכח. מוטי התיישב, קרא
למלצרית והזמין קפה שחור חזק. "היה לי יום קשה בעבודה", חייך
חיוך מרוח, "אז מי אתה?".
דויד שתק לרגע, חשב אם זה בסדר שיסגיר את שמו או שאולי כדאי
שימכור למוטי איזה לוקש ויסתלק. ואז הוא חשב שוב, והחליט שלא
חשוב. שמפה במילא אין מה להפסיד. "מה, כוסאמק, אתה לא זוכר
אותי?" אמר דויד בפה מלא מעוגיות השוקולד הצהובות שהיו מונחות
על השולחן, וחשב לעצמו שזה משהו דליקטס. "דויד, דויד בן שושן!"
אמר למוטי וחיבק אותו חיבוק שמטרתו היתה לשבור את הקרח ולהפיג
את המתח הנורא באויר. מוטי דווקא שמח לראות אותו, והם דיברו
קצת על הא ודא ואיך שכל אחד התפתח במשך השנים. דויד הזמין אותו
בכנות מוחלטת "אני יש לי פיצוצייה בדימונה, תבוא לבקר לפעמים",
מוטי הנהן באילוץ ובצביעות ואמר שבאמת צריך מידי פעם לבקר
בשורשים. הוא סיפר שעכשיו הוא עובד בהיי-טק ויש לו משרד די
מצליח בפלוטו היוקרתי. דויד התלהב ושאל אם הוא יכול לבקר, מוטי
אמר שלא. "אז שניגש לעניינים?" שאל, דויד הנהן באכזבה. "קניתי
ת'ירח לפני כמעט עשור ועליי להודות שהוא בעיצומו של תהליך
מאסיבי של התדרדרות והזנחה. אין לי זמן לטפח אותו ולהשקיע בו,
ואני מתאר לעצמי שלא תמיד בכלל רואים אותו בכדור הארץ מרוב
האבק שיש עליו לפעמים". דויד הנהן בהסכמה ואמר שהוא מוכן
ומזומן לתפקיד. "זה יעלה לך 590.99 שקל, ותראה איזה גזעי אני,
יש גם הנחה לחברים". מוטי שמח וחשב שזהו מחיר מציאה, משהו דה
בסט, מדהים מדהים. אז הם הלכו לעורך דין וסגרו עיסקה ודויד חתם
על כל מה שמוטי אמר אפילו בלי להסתכל. מוטי הבטיח להעביר את כל
האינפורמציה הדרושה לבנק תוך כמה ימים. דויד חזר לדימונה שמח
ומאושר ובערב נערכה מסיבה גדולה לכבודו, הוא אכל קצת קוסקוס
והלך לישון, צופה בירח ונרדם יחד איתו. ואז זה קרה, בחצות הליל
בדיוק נשאב דויד מהחלון והחל במסע אדיר של תעופה במשך כמה שעות
טובות. הנוף היה מרהיב אך הפחד שיתק את דויד, מה לעזאזל עמד
לקרות?
הוא נחת בירח והכל היה שחור אז הוא לא ראה כמעט כלום, רק הרגיש
ברזלים כבדים תופסים לו את הידיים, בטח אזיקים הוא חשב, כמו של
המנייאקים. הוא הבין שמוטי בעצם סידר אותו והתנקם בו על כל
אותן השנים. הוא הפך להיות עבד לירח.