הוא ישב ליד השולחן. העט ביד ימין, הנייר לפניו, כריך גבינה
לבנה בידו בשמאלית. השולחן הקטן היה עמוס לעייפה בפרטים שונים
ומגוונים, צנצנת ובתוכה עטים כדוריים, עט נובע אחד, שני
עפרונות, לורד אחד שחור ואחד אדום. בקבוק יין אדום עמד ליד
הצנצנת, שנת 85', מגזינים, עיתונים, חוברות תשבצים ושעשועונים
נחו בערמה. ספרי היסטוריה ושירת ימי הביניים, חפיסת סיגריות,
חציה מלא, חציה ריק, מאפרה גדושה, כוס תה צמחים, מחק, טיפקס,
משקפיים, חבילת ניירות טישו, חבילת ניירות A4 (לטיוטה), מצית,
גפרורים, מקטרת וחוטר, קסת (לעט הנובע), מספר קלטות מוזיקה (על
ליד השולחן היה מונח טייפ ישן) טלפון, ספר טלפונים, פנקס
כתובות, יומן, מילון, כרך מס' 17 של האנציקלופדיה בוטניקה, ספר
לזיהוי מיני ציפורים וצמחים, קערית שהכילה מספר קוביות סוכר,
ארנק, תמונה משפחתית משנות השבעים (עטופה במסגרת עץ חומה, גודל
סטנדרטי), צלחת אחת גדולה בשביל הכריך, ועוד אחת קטנה בשביל
התה.
הכל מונח בערבוביה, אך בה בעת, באופן די מפתיע, בסדר מופתי, כך
שכל דבר נמצא במקומו, ואם יזיזו דבר מה ויחליפו אותו באחד
הפריטים האחרים, לא יהיה מספיק מקום על השולחן להכיל את הכל.
המצח היה קמוט. היד אחזה בכריך, וקירבה אותו אל הפה, והרחיקה
אותו, וקירבה אותו שוב. היד השנייה, כמעט סימולטנית, הניחה את
העט, אחזה בספל התה, הגישה אותו אל הפה גם היא. היו פעמים
שהכריך התנגש עם הספל, ומעט תה היה נשפך על הרצפה.
הרצפה עצמה כוסתה בניירות, חלקם ריקים, חלקם מלאים למחצה, חלקם
מקושקשים, מצוירים, מאוירים, חלקם קמוטים, חלקם קרועים. הפח
הגדוש גם הוא בכדורי נייר הציץ מפינת השולחן הימנית ללא יכולת
להגיב, כך שבעצם לא אמר כלום.
הוא הוציא סיגריה מהחפיסה, והדליק אותה בעזרת הגפרורים. על הדף
שלפניו נחו בדממה אילמת מספר שורות.
וזה מה שבערך היה כתוב שם:

"לאהוב אותך
כמו את העולם
לחוש ביופייך,
איננו משתווה לשקיעה הענוגה
בין פסגות האוורסט
למישוש הפרחים
לריח הקפה הטרי מאוד,
החם..."

הוא היה המשורר הלאומי, ולמרות שמשוררים לאומיים תמיד מתים
לפני שהם הופכים להיות המשוררים הלאומיים, המשורר הלאומי הזה
עוד חי. האמת היא שהוא לא היה אפילו קרוב למוות, לא זקן כל כך,
משהו בין 24 לשבעים וחמש, והוא לא ידע עוד בדיוק. אף אחד לא
ידע. ידענו רק שהוא המשורר הלאומי שלנו, שהוא אדם. אף פעם לא
חשבנו למה הוא המשורר הלאומי. במחשבה מעמיקה יותר, אולי זה
מפני שסגנון הכתיבה שלו שונה, אחר, משהו שעוד לא ראינו, שעושה
לנו משהו בלב, שצובט, שסוחט אותך עד דמעות, שמעיף אותך עד
השמיים או למקומות רחוקים, בגלל שהוא מיוחד, כי הוא מלח הארץ,
סמל אהבת האדם בשבילנו, צנוע, שקט, אולי בגלל שהמשקפיים שלו
תמיד נראו כאלו מצחיקים, שלא ישבו עליו טוב, תמיד נזלו שמאלה,
כי הוא תמיד נראה כל כך רציני, אבל כשדיבר, כולם צחקו. כי כולם
אהבו אותו, כי כולם הזדהו איתו, הוא היה העם שלנו, הוא היה
אנחנו, הוא בא מתוכנו, רצינו להיות כמוהו, אבל לא העזנו, כי מי
רוצה משקפיים שנוזלים לו משמאל?
הוא היה המשורר הלאומי כי אף פעם לא כתב בחרוזים.
כולם יודעים לכתוב.
וכולם יודעים לכתוב בחרוזים.
אבל אף אחד לא יודע לכתוב בלי חרוזים.
הוא כתב בלי.
לא תמיד בתמצות, לא תמיד בענווה, לא תמיד בגאוניות משהו, לא
תמיד גרם לנו לרחף, לא תמיד ישבנו וחשבנו על המשמעויות
הנסתרות, או על המטאפורות המאלפות, לא תמיד הזלנו דמעה, לא
תמיד אהבנו אותו, ולפעמים גם שנאנו אותו ואת כתיבתו המתנשאת,
הארורה, הגוזלת את זמננו, עם הבתים המייגעים, עם השורות
הארוכות, ללא סימני הפיסוק, בכתב מחובר שאיש לא הבין,
בדימויים כל כך מורכבים שאיש לא תפס, באינפנטיליות יתרה,
ילדותית.
אהבנו אותו כי הוא כתב בלי חרוזים.
הוא היה מיוחד.
האמת היא שאף פעם לא התכוון לכתוב בלי חרוזים, אף פעם לא כיוון
לשם במיוחד, אבל איך שהוא, תמיד יצא לו משהו דמוי משהו, לא
לגמרי שיר, אבל גם לא משהו אחר.
תמיד נזכור את השיר הראשון שלו, שכשקראנו אותו כמעט התעלפנו:

"בים חשוך ארצה לשוט אל האין
אל הסוף
המשתפך אל
אי שם
במפל גדול,
של דמעות
תנין."

לא ידענו מה לומר, איך להגיב, ובעצם, בהינו במילים המשורבבות
בערבוביה נסתרת על הדף, לא פצינו פה. עד שמישהו קם, ואמר: "זה
שיר זה?" ופתאום מישהו החזיק אחריו, וזעק: "מה זה הדבר הזה",
ולפתע בלי שיכולנו לומר מתי ולמה ואיך, קרה שהייתה מהומה
גדולה, וכולם זעקו ודחפו, וקיללו, ומה לא, ופתאום, אחד שחשב
שאולי הוא יודע, הציע: "אולי זה משחק מילים?"
פתאום נהיה שקט. כולם הסתכלו עליו, והוא המשיך: "לא יודע, אולי
זה מין תערובת של מילים שצריך להפוך את הסדר שלהם כדי שיהיה
שיר?" וכולם הסתכלו עליו, וחשבנו, אולי צריך לנסות, הרי אי
אפשר ככה לצלוב בן אדם על כלום, על כמה שורות של בלי חרוזים,
שלא נראות כמו שיר כשמחברים אותן ביחד, וניסינו. יצא בערך
ככה:

"דמעות בים,
ארצה תנין שם,
המשתפך אל הסוף,
לשוט אל אי חשוך.
האין אל גדול במפל?
של!"

וכשסיימנו לשכתב את זה, היו כולם מרוצים, חוץ מכמה שאמרו שזה
לא כל כך נשמע להם הגיוני, אבל בסך הכל, היינו כל כך מיוזעים
ודומעים, כל כך עייפים וחורקים, שכולם קיבלו את זה.
עד שפתאום מישהו שאל:
"מה זה הדבר הזה?" וכולם שתקו. אז הוא המשיך, ואמר - "מה החרוז
פה בכלל, סוף - חשוך?"
אז הסברנו לו שלא מדובר בסוף, כמו בסוף של משהו, אלא בסוף, כמו
בים סוף, כמו משה רבנו.
אז הוא שאל - "ומה זה השל הזה בסוף?" אז הסברנו לו בסבלנות
שבגלל שמדובר באל בשורה קודם, ואם כבר הזכרנו את אלוהים, ואת
משה רבנו, אז צריך עוד אזכור למשה, ולכן ה"של!" שבעצם נלקחנו
אותו מ"של נעליך מעל רגליך".
אז הוא נרגע.
וכולם היו שמחים.
בעצם, לא כולם. היו עוד כמה שהפירוש שלנו לשיר לא כל כך נראה
להם, למרות שעכשיו היה אפשר לראות בבירור שמדובר בשיר, כי יש
בו חרוזים ומשקל, ושורות מסודרות, וסימני פיסוק.
אבל היו עוד כמה שדווקא אמרו שהם אהבו את הגישה הקודמת (והלא
מיושנת, יש לומר), ללא חריזה, וללא פיסוק, ובלי כל החרטא-ברטא
הזה, שמנסה להתייפייף, ובלי התנצלויות, ובלי פירושים.
ובעצם, פתאום באו כמה שאמרו שהם פשוט כבר לא מבינים כלום, ושאם
אפשר לקחת שיר אחד ולהפוך אותו לשיר אחר לגמרי, אז מה זה שווה
בכלל, ומה זה הדבר הזה, ושהם הולכים הביתה לשתות איזה כוס
עארק, כי זה עדיף על הזיוני שכל האלה, ומה זה בכלל תנינים
באמצע הבוקר, ומשה רבנו באמצע העידן המודרני.
אחר כך באו עוד כמה, שאמרו שעדיף לא לגעת, ולא לשנות כלום, כי
לך תדע למה התכוון המשורר, והם בעצם היו אלה שהפכו את כל הסדר
ואת כל היחס בין אלה שאהבו את השיר החדש שלנו לאלה שלא אהבו,
שבהתחלה היה 1:0, ואחר כך הפך ל-9:2, ואחר כך הפך ל-2:1, ואחר
כך שוב ל-1:0, רק בכיוון ההפוך.
ופתאום מצאנו את עצמנו מתעבים את היצירה החדשה שלנו, את השיר
הבזוי הזה, את האינטרפטציה שלנו לשיר האדיר הזה של המשורר
הלאומי, עד כדי כך, שקרענו אותו לחתיכות, ואחר כך הבערנו אותו,
ודרכנו עליו בנעליים, והיו כמה שאפילו ירקו עליו.
אחר כך בא השיר השני שלו, אבל כבר לא ניסינו לחבר ממנו שירים
אחרים, וגם לא ניסינו להבין אותו, כדי שזה לא יגרור ויכוחים
נוספים, ועוד מריבות, ועוד הבערות, ועוד יריקות (חלקיות),
ואולי אפילו כל האפיזודה הזאת תיגמר הרבה יותר גרוע מאשר בפעם
הקודמת, ונחריב איזו עיר, או משהו, בשלהוב ובכעס שלנו, ובאי
ההבנה שלנו, כי מי אנחנו, בעצם? אנחנו לא מבינים בזה שום דבר,
אנחנו הרי לא המשוררים הלאומיים.
כל כך פחדנו מהשיר הזה, השני, שאפילו לא קראנו אותו. כשמצאה לה
פיסת הנייר הזאת את דרכה אלינו, פשוט קיפלנו אותה יפה יפה,
ושמנו אותה בתוך ארגז, שאותו נעלנו במנעול כפול שקנינו במרקס
אנד ספנסר (כזה עם ספרות!), ואת התיבה הכנסנו אל תוך חדר מיוחד
שבנינו עם שלושה קירות, ובלי חלונות, וסגרנו אחר כך את הקיר
הרביעי, והשלכנו את החדר הזה אל הים, שיטבע.
כל זה קרה לפני שהמשורר הלאומי נהיה המשורר הלאומי, אבל עוד
לפני שהספקנו לשים לב, הוא כבר היה בכל מקום, בטלוויזיה,
ברדיו, אנשים תלו כרזות שלו על קירות הבתים, שיריו הודקו באקדח
סיכות לעצים ברחוב, והיו כאלה שגם הציעו להוסיף את הדיוקן שלו
לדגל.
ההצעה הזאת נפלה, אחרי ויכוחים רבים, ודיונים רבים אף יותר,
בגלל הטענה (המוצדקת) שעם דיוקנו של המשורר הלאומי על הדגל,
יתקשו הילדים הרכים לשרטט את הסמל הלאומי הזה, וכך אנחנו
מובילים את עצמנו לאבדון, כשאזרחינו לעתיד ואזרחי אזרחינו
לעתיד לא יידעו כיצד לשרטט את הדגל הלאומי, מפני שעליו מצוי
דיוקן המשורר הלאומי.
אחרי ששמנו לב שלפני ששמנו לב כבר קרה כל הבלאגן הזה, קרה משהו
נוסף שלא שמנו לב אליו, ורק בגלל שהיינו עסוקים בלשים לב מאוחר
מדי שלא שמנו לב קודם, לכל הבלאגן הזה שקרה.
ומה קרה?
המשורר הלאומי התראיין בתוכנית טלוויזיה לראשונה, בשעת
פריים-טיים ברייטינג מאוד נמוך (לא שמנו לב שהוא התראיין),
(אבל התוכנית כמובן הוקלטה על-ידי רשות השידור, וכך שודרו
שידורים חוזרים שלו, חוזרים ונשנים, חוזרים ושלישיים, וכן
הלאה, עד שכבר לא היה אף אחד שפספס את זה) ושם הוא שפך את
תוכנו כלפי המצלמה, כנזיד חם אל הקערה המשתוקקת.
הבחורה הנחמדה שאלה אותו שאלות, והוא ענה עליהן, כיאה לריאיון
סטנדרטי בין מראיין למרואיין. וכך זה היה, בערך:

(מראיינת): אדוני מר משורר לאומי, מתי נודע לך שאתה המשורר
הלאומי?

(המשורר הלאומי): היום בארבע אחרי הצהריים. בדיוק עמדתי
במטבח והכנתי לחם עם חמאה, ומלפפון חמוץ, ושמן זית למעלה,
ופתאום צלצל הטלפון...

(מראיינת): אה! ומה אמרו לך בטלפון?

(המשורר הלאומי): צלצלו מהטלוויזיה. אמרו לי שאני צריך לבוא
להתראיין. שאלתי למה, ואמרו לי, מה זאת אומרת, אתה המשורר
הלאומי!

(מראיינת): אה! ואיך הגבת?

(המשורר הלאומי): הפלתי את הכריך.

(מראיינת): אה. טוב, ומה דעתך?

(המשורר הלאומי): על מה?

(מראיינת): על זה שאתה המשורר הלאומי?

(המשורר הלאומי): נחמד מאוד.

(מראיינת): ולמה בדיוק אתה חושב שאתה המשורר הלאומי, דווקא?

(המשורר הלאומי): לא יודע, למה?

(מראיינת): אולי כי אתה כותב שירים?

(המשורר הלאומי): כן, אבל כולם כותבים שירים.

(מראיינת): אולי כי אתה משתמש במטאפורות?

(המשורר הלאומי): כן, אבל כולם משתמשים במטאפורות.

(מראיינת): אולי כי אתה מקפיץ את כולם לשמיים כשהם קוראים את
השירים שלך?

(המשורר הלאומי): כן, אולי. אבל בשביל זה להיות המשורר
הלאומי? באמת, תודה. אבל זה נראה לי קצת מוגזם.

(מראיינת): אולי כי אתה כותב בחרוזים?

(המשורר הלאומי): לא.

(מראיינת): מה לא?

(המשורר הלאומי): לא, אני לא משתמש בחרוזים.

(מראיינת): אולי, כי אתה לא משתמש בחרוזים!

(המשורר הלאומי): אולי.

וככה נגמר לו הריאיון.
למחרת בבוקר הייתה אנדרלמוסיה ברחובות, אנשים רצו לכל כיוון,
מכוניות צפרו, היו שתי תאונות דרכים, הרמזורים הבהבו בהתרגשות,
ואפילו הרוח השתתפה בחגיגה הכללית ובהתרגשות ההולכת וגוברת,
וסחפה איתה את כל מה שזז, והביאה אפילו טפטוף גשם מדי פעם.
היית יכול לשמוע אנשים בכל מקום, אומרים זה לזה:
"המשורר הלאומי דיבר!"
"הוא התראיין בטלוויזיה!"
"כן, ומה הוא אמר?"
"הוא אמר שהוא לא משתמש בחרוזים!"

ובכל העיתונים הייתה כותרת ענקית בצבע אדום בעמוד הראשון -
"המשורר הלאומי לא משתמש בחרוזים!"
כל כך התרגשנו, באמת, סוף סוף גם אנחנו ככל העמים, וגם לנו יש
משורר לאומי, והמשורר שלנו הוא הכי מיוחד מבין כל המשוררים
הלאומיים והבין-לאומיים, כי הוא לא משתמש בחרוזים. כל כך היינו
נפעמים מזה, שלנו יש משורר לאומי שפשוט לא צריך את החרוזים,
הוא יכול לכתוב שירים שלמים בלי החרוזים המטופשים האלה, ומי
צריך אותם בכלל, ובסך הכל, הם סתם עומדים בדרך ומפריעים. אבל
אף אחד לא רואה את זה חוץ מאיתנו, ורק לנו יש משורר לאומי
שכותב שירים לאומיים ביותר, שלא בחרוזים!

ופתאום, כרעם ביום בהיר, כולם נעצרו.
אפילו הרוח.
האנשים נעצרו מלכת, התנועה פסקה, הרוח שקטה (כבר הזכרנו את
זה), ורק הרמזורים המשיכו להבהב. לכולם היה מבע של חרדה
בעיניים. יכולת לראות שכולם חוששים ממשהו, ולאף אחד אין את
האומץ הדרוש כדי להוציא את זה החוצה. עד שמישהו לחש: "ומה אם
הוא יכתוב יום אחד שיר עם חרוזים?"
הוא לחש את זה כל כך חלש, שביום רגיל לא היינו שומעים את זה,
אבל ברגע ההוא, לא היה אפילו רחש, ורק הלחש שלו נשמע - "מה אם
הוא יכתוב שיר עם חרוזים?"
מרוב שהיה שקט, הלחישה הזאת הדהדה לכל כיוון, והתפשטה בכל
מקום, נישאת על-ידי הרוח ונוגעת בכל דבר, מטנפת את הפרצופים
השמחים שהיו לאנשים ברחוב, ובעזרת הרוח גם התגברה והתחזקה,
והתגברה עוד יותר, עד שנשמעה בכל מקום כצפירת אזהרה שחזרה על
עצמה: "ומה אם הוא יכתוב שיר עם חרוזים?"
לאט לאט האנשים נכנסו לבתים, ונעלו את הדלתות. הם סגרו את
החלונות והגיפו את התריסים, ואפילו הניחו סמרטוט בחריץ של
הדלת, והיו גם כאלה שהדליקו את הגז (אבל לא הרבה).
ולפתע העיר ממש התרוקנה. לא היו אנשים ברחובות (כי כולם נכנסו
לבתים), ולא היו כלבים או חתולים (כי כולם לקחו את הכלבים או
החתולים שלהם איתם), ולא היו מכוניות בכבישים (כי כולם לקחו את
המכוניות הביתה, ביחד עם הכלבים והחתולים), ורק הרמזורים
המשיכו להבהב בשמחה, עד שמישהו בחברת החשמל ניתק את השתקע
הראשי שלהם, כדי שלא יעלזו יותר מדי, ופתאום הוכרז על יום אבל
לאומי, אבל לזה כבר שמנו לב.

ומה עוד?
ישבנו בבית.
סירבנו לצאת.
בחוץ עוד נשמעה הלחישה של האיש ההוא, ולא רצינו אפילו לחשוב על
זה. ישבנו ובהינו בטלוויזיה. על המרקע הבהב שלג לבן, בכל
התחנות, כיאה ליום אבל לאומי.
ופתאום, התמונה קפצה ככה, וקפצה שוב, ושוב, רק שהפעם יותר מהר,
ועוד פעם, ויותר מהר, ולפתע ראינו על המסך את המשורר הלאומי
שלנו, והוא עמד והקריא משיריו.
ישבנו קפוצים כמו חבורת נערים מיוחמים, והקשבנו בדריכות
לשיריו. המתח שרר באוויר. מישהו הציע לחתוך אותו בסכין, אבל
כולם אמרו לו שזאת קלישאה חבוטה מדי, ולכן הוא התחרט. היו גם
כאלה שהסבירו לאלה שהסבירו להוא שלחתוך את המתח בסכין זאת
קלישאה חבוטה מדי שלהגיד קלישאה חבוטה זאת קלישאה חבוטה עוד
יותר, ולכן גם הם התחרטו.
ישבנו מול המרקע והתחרטנו. והתחרטנו עוד יותר בשיר החמישי.
ולמה התחרטנו עוד יותר?
מפני שהשיר ההוא הלך ככה בדיוק:

"על פני האדמה הזאת,
הניגרת,
ובמצח נחושה,
ניצב אדם
חמוש
למחצה."

וזה הכל.
ושוב השתרר השקט.
עד שמישהו קם וצעק: "מה זה הדבר הזה?" "מה זה החרוז הזה?" "מה
הוא עושה פה?"
וכולנו התחרטנו.
התחרטנו שהמשורר הלאומי שלנו הוא המשורר הלאומי שלנו, התחרטנו
שעשינו כזה בלאגן בגלל השירים שלו, התחרטנו בגלל שכמעט חרטנו
על דגלנו את דיוקנו האומלל, שכמעט וסיכנו את עתיד אזרחינו
לעתיד ועתיד אזרחי אזרחינו לעתיד. התחרטנו.
ישבנו שם בפנים קפואות, והבטנו במסך ללא קול.
ואז, אחרי שהוא סיים לקרוא את שירו המצחין עם חרוזו הנתעב,
כשכבר עמדנו לכבות את הטלוויזיה בשקט מופתי ובדיכאון צלול,
כשכבר קמנו אל עבר הגרזן כדי לנפץ את הטלוויזיה, להחריב אותה,
ושלא יישאר עוד זכר, הוא אמר:
"זה היה שיר מיוחד, המוקדש לכל חבריי הלאומיים ללאום. במיוחד
בשבילכם, מהמשורר הלאומי. אני יודע שהוא לא כל כך מיוחד
בתוכנו, אבל אם לא שמתם לב, רציתי לציין שהשיר הזה מכיל בתוכו
חרוז! אני רוצה להתוודות. אף פעם לא אמרתי את זה, ואני מודיע
לכם זאת קבל עם ועדה, בתור המשורר הלאומי שלכם, בטלוויזיה: אף
פעם לא הצלחתי לכתוב עם חרוזים. זה פשוט לא בא לי. ניסיתי.
באמת, בחיי, כמה שניסיתי, אף פעם לא יצא. על השיר הזה עבדתי
עשרה ימים עד שהצלחתי להוציא חרוז! ועכשיו זה אפילו בא לי די
בקלות! עכשיו אני באמת יכול לקרוא לעצמי המשורר הלאומי!
תודה!"

ובזה הוא הסתובב והלך לו, ואנחנו נשארנו המומים מול המסך
המהבהב, ולא ידענו מה לומר.