זכיתי לאהוב
מקלחת קרירה - איפור - עוד רגע והוא פה.
יורדת, הוא שכח איפה אני גרה. הוא והחברה הכי טובה שלי,
מתווכחים איפה אני גרה.
טלפון - איפה אתה - טלפון - נו אני לא רואה אותך - הנה אתה.
"הי" קריר, נשיקה, בתוכי צמרמורת בלתי נשלטת.
"הי" לאחותו הקטנה, שכחתי לשאול לשלומה של החברה הכי טובה
שלי.
כל הדרך הרצתי צחוקים עם האגף האחורי ברכב. אמרתי לעצמי שאם
אצחק חזק מספיק, הם לא יצליחו לשמוע את הלב שלי פועם כל כך
חזק. אחותו הקטנה ירדה מהרכב, התעקשתי ללוות אותה. איזה מן דחף
מוזר זה? קטנה קטנה, אבל היא מספיק גדולה ללכת לבד. אחרי עשרה
צעדים שאנחנו רבות אם היא צריכה או לא צריכה ליווי, אני מבינה
בתוך תוכי שזה הזמן להפרד. מגיעות לסוף הדרך אחרי כמה דקות.
נתנה לי חיבוק-נשיקה כזה של חברות בכתה י'. "יופי שנזכרה"
אמרתי לעצמי. גם ככה זאת הפעם האחרונה שאני רואה אותה. הבטתי
בה מתרחקת ובלב אמרתי תפילת פרידה קטנה, הלכה לה האחות שתמיד
רציתי שתהיה לי. בהליכה עם בטחון מופרז, חזרתי למכונית עם דמעה
בקצה העין, מרחתי את כל האיפור שהוא כל כך שונא.
הוא נוהג תמיד עם שתי ידיים על ההגה. חברים שלי אומרים שזה
מעורר רחמים, אני אומרת שזה מה שגרם לי להתאהב בו. כי ככה,
תמיד יש לי הזדמנות לגנוב לו את אחת הידיים ולשזור אותה
בשתי-וערב בין האצבעות. "את כל כך יפה היום" חברה שלי אמרה,
"היא יפה כל יום" הוא פתאום הוסיף. הלב החסיר עוד פעימה (דווקא
היום מכל הימים הוא מחמיא לי כמו שתמיד הייתי רוצה?).
כל הדרך אנחנו שני קפואים, שקית הבד האפורה שלי מסווה בתוכה את
המכתב הארוך שדחפתי לניילון משרדי ואת הפיג'מה להחלפה שהבאתי
כדי שהתיק שלי ייראה לו אמיתי.
הוא עוצר בכל רמזור שמהבהב, לא נגיע לשם בחיים בקצב הזה.
הוא שילם בחנייה, ת"א, מה נשאר לעשות. אני קפואה מקור אבל את
החיבוק שכל כך רציתי ממנו, רק החברה שלי יכולה לספק. הוא נותר
מאחור ואנחנו הולכות קדימה. "היום זה ייגמר" אני לוחשת לה
והדמעות מעלימות את שאריות האיפור שנותרו מרוחות בזווית העין.
אני מביטה אחורה והוא כהרגלו, בהליכה אדישה, מביט אלי ומחייך
טיפה. (תוהה אם הוא יודע. האם יודע?)
הגענו, אני רואה את כולם מרחוק. כל כך הרבה זמן אנחנו זוג שכבר
שחכתי את שמות הידידים והחברים האחרים שלי. תרה בעיני אחר
מישהו להתנחם בזרועותיו על הכאב הנפשי שעוד שניה מפיל אותי
לחוף הים ואני נסחפת בגליו. מצאתי ידיד ישן שעד לפני כמה ימים
לא ידע בכלל שיש לנו בעיות. הזוג הכי מאוהב בחבר'ה, נשיקות
קיטשיות של בני 16 וחברות כל כך ותיקה, לא יכולים להגמר ככה
סתם בלי הסבר. רצתי אליו בצעקות שמחה עם חיוך מזוייף וחיבקתי
אותו חזק חזק. הסתובבנו עם הפנים לים ולחשתי לו "היום זה
ייגמר... היום". רק אחרי שסיפרתי גם לו, הבנתי שאני מספרת
לכולם כדי שלא תהיה דרך חזרה. שלא אתחרט ואתנחם בעובדה שלא
יצאתי פראיירית. שלא אכנע לדפיקות הלב ואשאר איתו מתוך הפחד לא
לאהוב שוב לעולם.
"טוב מאד, הגיע הזמן" הוא לחש לי בחזרה. אני החלטתי לכעוס עליו
(מה טוב בזה?!).
עשיתי סבב "הימרחויות" על כולם, נישקתי וחיבקתי וקיוויתי שאולי
אחד מהם יזכור מי הייתי לפני שנה וחצי.
אני הכי יפה פה היום, הכי יפה. השומר שולח לי מבטים ואני כאילו
לא רואה. אני הכי יפה פה, למה הוא לא רואה. למה כשכולם מחמיאים
לי ורוצים אותי, רק הוא כזה אדיש? רק הוא כל כך רגיל שאני
סקסית וגדלתי, שאני כבר לא ילדה קטנה. שאני כבר אישה ואני
אפילו שלו.
אני מחליטה שהריחוק ממנו כבר מיותר, גם ככה בעוד כמה שעות לא
יהיה לי אותו עוד לעולם. אני אוחזת בידו בבטחון ומושכת אותו
למועדון פנימה אחריי. השומר מזמזם לזאת שלידו "אמרתי לך, זאת
הכי יפה פה" ומחייך אלי שוב.
אנחנו נכנסים, אני מוחמאת מתשומת הלב בכניסה, מזה חודשים שלא
הרגשתי מושכת בעיני מישהו. אבל מזה משנה? כל עוד בעיניו אני
לא, מזה משנה את מי אני מושכת?
הוא אומר שלום לאנשים שאני לא סובלת. אף פעם לא הבנתי את זה.
דווקא את האנשים שהוא הכי אהב, אני לא סבלתי עוד לפני שהכרתי
אותו והוא מעולם לא הבין את הקרבה המוזרה שלי לאנשים שהוא לא
יכול לסבול.
הוא עם הגב אלי, אני רוצה לקפוץ עליו מאחורה ולנשק ולחבק
ולהרגיש כמו שבסרטים הם קופצים יחד באיזה שדה עם נוף מדהים
והוא אוהב אותה כל כך. פתאום אני נזכרת שבמקרה שלי, לא כולם
אוהבים את כולם. "את כועסת עליו" אני מזכירה לעצמי בקול רם כמו
יומן אלקטרוני, "תפסיקי לדסקס עם עצמך" הפצירה בי חברה שלי
בחיוך ונעלמה בקהל הדליל.
עכשיו זה רק אני והוא, כולם פה בני 16, מה אנחנו קשורים?
אבל אנחנו מסמר המסיבה בעיני, אני הכי יפה כרגע. ואם ארגיש קצת
פחות, מאיפה אמצא את האומץ להפרד? "את יפה" אני קודחת לעצמי
במוח, מקווה יום אחד להתחיל להאמין לשטויות של עצמי.
אנחנו מתחילים לרקוד, סוחפים את כולם אחרינו בלהט. כולם מכירים
את כולם אבל בשבילי אנחנו שני זרים. זה הערב האחרון שלי איתו,
אני רוצה להיות לבד.
אז עצמתי את העיניים ורקדתי כאילו רק שנינו בחדר שלו ואני עושה
סטרפטיז. אני לא בטוחה אם זה היה מוגזם מדי או לא, אבל מה
שבטוח - אם יבואו אלי בטענות, אומר שהתפרקתי כי היה לי לב
שבור.
אני רוקדת לו, נוגעת בו, מתגרה בו, מנשקת אותו. פתאום כל שיר
שנכתב ברוח הרעבים בסומליה נשמע לי כמו שיר אהבה שנכתב בדיוק
בשבילנו. הוא מחזיר לי אהבה שמראה שהוא גאה לרקוד איתי, אני
אומרת לעצמי שחבל שזה רק כשאנחנו לא לבד. אם זה היה בחדר שלו,
לא היה שר לי, לא רוקד, בקושי נוגע. תלטף אותי, זה שיר שקט -
תאהב אותי, תגע בי - אז מה אם יש פה עוד אנשים?
רק כשאחרים אומרים שאני מושכת, הוא נזכר שאני באמת כזאת. כמו
אישה בת 40 שבעלה התרגל אליה אחרי 20 שנות נישואין, אני מוצאת
את עצמי מנסה להפיח רוח חיים בקשר שאני מתכוונת לרצוח גם ככה
בסוף הערב.
כל הערב אני משכנעת את עצמי שהוא כל כך נחמד אלי היום, אני
מטומטמת, הוא לא באמת בוגד. תפסיקי עם השטויות - תראי איך הוא
אוהב - אבל הוא שיקר - מטומטמת תראי איך הוא נוגע בך - תפסיקי
לרקוד כמו איזו חשפנית יש פה עוד אנשים - למי אכפת, בסוף הערב
גם ככה החיים ייגמרו ולא תרצי עוד לחיות.
אחרי כמה שעות של ריקודים, מתעלמת מכאבי הרגליים שלא נתתי להן
שניה קטנה של מנוחה, אני מנשקת את לחייו ומתבכיינת בעייפות
שאני רוצה הביתה. יאללה, נוסעים אליו לעוד סופ"ש שייגמר בתקווה
מנופצת.
אנחנו נפרדים - כל אחד מחבריו - כמה פתטי שאחרי כל כך הרבה
זמן, החברים שלנו הם עדיין לא אותם חברים. לא סובלת את שלו,
הוא לא סובל את שלי.
הוא נפרד ממישהי שלא פגשתי מימי ואני מרחוק תוהה, האם הוא לא
מספיק גאה בי בשביל להציג אותי בפניה? אנחנו שנה וחצי ביחד
והוא לא מרגיש מחויב להראות לה מי זו הבחורה שהוא כל כך אוהב?
אז אני נזכרת שכשלא אוהבים, לא ממהרים להכיר את בן הזוג
לחבר'ה. אני לא אחת מהחבר'ה גם ככה בעוד כמה שעות.
אנחנו יוצאים ואני מתה מקור, רועדת בהגזמה - שיציע איזה חיבוק,
שיאהב אותי ככה סתם כשאין סיבה. אבל החיפוש אחר מפתחות הרכב
בכיס כנראה בראש סדר העדיפויות, הרוח גורמת לשנינו ללכת מהר
יותר, תחזיק לי את היד כשאתה חוצה את הכביש, אני עודני רק
ילדה.
אני אומרת לעצמי שלא אסיים את זה, שאני רוצה רק עוד כמה
נשיקות... שאני רוצה רק עוד לילה אחד של עשיית אהבה, שאני
אוהבת אותו כמו שלא אוהב יותר בחיים, שאנחנו נתחתן, תהיה לנו
גינה גדולה וכבר הסכמנו שיהיה כלב.
אנחנו נכנסים למכונית, אני מסתירה מתחת לרגליי את שקיית הנייר
שגילתה בתוכה את המכתב. הוא מדליק את המוסיקה מתוך הרגל ואני
מכבה. רוצה לשמוע אותו נושם את האוויר שאני נושמת, רק עוד כמה
פעמים אחרונות.
אני מתעלמת מהקץ הקרוב ומעסיקה את המוח במחשבות על מה שהיה ולא
מה שיהיה. מבטיחה לעצמי לשחזר את הפרידה כשאזהה את אילון דרום.
ככה, קרובים לבית, לא אסבול ביותר מדי הרהורים. אבל איפה
אילון? אני תרה בעיניים, קוראת שלטים, לא מזהה. כמה דרומה
נסענו? נטרפה דעתי? אני לא מזהה את האיזור בו גדלתי?
"איפה אנחנו?" אני שואלת, דמעותיי קוצפות את העיניים כאילו
הייתי דמות בסרט אנימציה. הוא בטוח יודע שמשהו לא בסדר בגללו,
אחרת הוא כבר היה שואל. הוא מסביר לי שנוסעים בדרך חלופית אליו
ואני מתחילה לשכוח מהי הדרך הרגילה בכלל.
"תעבור בבית שלי קודם... שכחתי משהו" אני משקרת.
הוא הרי יודע מה המשמעות של מה שאמרתי, אז למה אני משקרת?
הוא מתעצבן בשקט שלא אמרתי קודם ואצלי הלב מתחיל להוריד ברד.
הוא נכנס לדרך שאני סוף-סוף מזהה, זהו, תתחילי לחשוב מה את
אומרת לו. את רוצה לסיים? אבל היה נחמד הערב... תני לזה עוד
צ'אנס, הוא לא באמת בגד, הוא לא שיקר, את מדמיינת הכל. את
והפראנויה שלך.
ארבעה רמזורים לפני הבית אני שמה את ידי על ידו שמונחת על
הברך. כשהוא לחוץ הוא נוהג רק ביד אחת? אני מזיעה בכף היד,
מנגבת על החולצה ושוב ידי בתוך ידו. הוא לא מגיב אלי, הוא
יודע. הוא שונא אותי, הוא שונא אותי. יש לך אומץ, את חזקה.
אני מדמיינת שכל אצבע שלו היא הגוף הנוגע, היא האהבה שלא נעשה
עוד לעולם. אני דומעת והוא לא שם לב, צבעי הרמזורים נמרחים לי
פתאום, אני רואה את כל האורות מתערבבים. כל מני אנשים שאני לא
מכירה מדברים לי בתוך הראש ואני רק רוצה לאחוז בכף ידו ולעשות
כך אהבה עד קץ הזמן... זרת אל זרת ואז כף לכף, הוא מעביר
הילוך, אני שוב גונבת לו ת'יד. זהו, פעם אחרונה. הריחי את הריח
שלא תזכי עוד לנשק, ספרי את הנמשים שלא סיימת לספור עדיין.
תמיד היה ותמיד יהיה הנסיך שאת לא מספיק נסיכה בשבילו.
אנחנו עוצרים מתחת לבית, לפי החנייה שנינו יודעים שלא באמת
שכחתי משהו בבית. אולי רק את השפיות.
שאלתי אותו אם הוא חושב שאני מטומטמת והנימה המזלזלת בקולו
הבהירה לי שהוא יודע לאן השיחה הזאת תוביל. הבעיה היא ששנינו
לא תכננו, טוב - לפחות אני, שה"שיחה" הזו תוביל לצעקות ולכאבים
שלא יהיה ניתן לאחות כשכל זה ייגמר.
"מה נסגר איתך?!" הוא מרים עלי את הקול ברצינות בפעם הראשונה
מאז הכרתי אותו.
"הקשר הזה נסגר איתי" אני עונה לו בדרמטיות, מוציאה את המכתב
המוכן מתיק-הנייר, מגישה לו. (נו תגיד משהו, תאהב אותי, תאסוף
אותי לזרועותיך, תחבק, תגיד שנתגבר...). הוא לוקח את המכתב,
אני טורקת את הדלת (הוא בטוח יצא אחריי, הוא יצעק שאחזור...)
אני הולכת מהר, כל השכונה שומעת את העקבים, אני מתה מקור. אני
מתה.
אני מאטה טיפה, הוא בטח לא עומד בקצב. הוא בטח מאחוריי, אבל לא
עומד בקצב. מגניבה מבט לאחור, הוא לא אחריי... הוא כבר לא שם.
אני רצה הביתה, הדמעות מגיעות לפני עד לדלת. אני טורקת אותה
אחרי וצורחת בבכי. 4 וחצי בבוקר, תבכי יותר חלש! אמא מחבקת
אותי, אני נופלת לרצפה. אמא בוכה איתי, אני כולי מפורקת כמו
לגו שלא חובר היטב. אני רוקעת ברגליים, אני מרביצה לעצמי. אני
ואלוהים לבד שם, אני שואגת עליו בשאלות "למה?", אני שונאת את
כל העולם, "למה?!".
אני נגררת למיטה בלי להדליק את האורות בבית, נתקלת בנעל הפוכה,
מעיפה מעל המיטה את עשרות הבגדים שמדדתי לפני הערב. אני צונחת
עם הבגדים אל בכי שלא נגמר שלוש יממות. לא החלפתי בגדים, לא
אכלתי ולא הוצאתי מילה הגיונית אחת מהפה - עד שהבנתי שגם ככה
רציתי למות והנה, זה קרה. אז למה אני בוכה?


היא זכתה לאהוב
אספתי עם אחותי את החברה הכי טובה שלה ואז אותה, הגענו לשם די
מהר. היא שוב במצב רוח ירוד. אני כועס עליה, אסגור חשבון אחר
כך. הגענו, טוב שהיא לא נמרחת על כולם, מה עובר עליה? או, הנה
האנשים שאני מכיר, הי כולם, מה נשמע? לא רוצה להיות פה... מה
אני עושה פה?
רקדנו הרבה, כבר לא היה לי כח. היא רוקדת יפה, אולי טיפה
מוגזם. שתגיד שהיא רוצה כבר הביתה, אין לי כח עוד. אוהב שהיא
נוגעת בי.
נסענו ובדרך היא תמיד נזכרת במשהו מטופש ואמרה לי לעבור אצלה
בבית. מה הקטע שלה היום? אחרי ערב שלם שהיא נמרחת עלי, היא
פתאום שותקת לי עם פרצוף תשעה-באב. אוף כבר נשבר לי מכל הסרטים
האלה.
עצרנו אצלה, לא מבין איך הגענו למצב הזה, אבל היא יצאה
מהמכונית ולא אראה אותה יותר. השאירה לי מכתב באורך מטורף
שנדמה לה שאקרא הלילה, אבל למי יש כח? שתלך, היא עוד תשוב.
אולי בעצם אני לא רוצה שתשוב. נסעתי הביתה. הלכתי לישון.