מגן מאיר, שהתמלא כמו שעון
בשבע בערב
בהומלסים
אל גן החשמל, שהתקבצו בו
זונות ממין זכר,
ובשוק בצלאל קונים משקפי שמש ורודים
לראות את הכל
כמו בשיר,
ולצחוק על העולם.

הגטו בדרום שמזכיר קצת את בייג'ין
ורומניה קורצת אליך מכל דירת חדר,
ובקבוקים שבורים בתוספת קונדום
בחדר המדרגות,
גינת שיינקין היא בית לנרקומנים
ויאפים בשקל.

המסלול הקבוע שעובר מבוגרשוב
אל הים
אל הסלעים של חוף התופים
והבאנגים שרצים מיד אל יד,
אל המדורות בימי שישי בערב
והמסגד על הטיילת.

בתי הקפה באלנבי,
בריח של בתי זונות
מתערבב לי באף
עם ניחוח העוף מרחוב העבודה,
הסינמטק שמציג סרטים ברוסית
(ולפעמים גם סרטי זימה).

היינו יושבים על הספסל בבן ציון
מטפסים עד למעלה, בית כלל.
הלילות בכיכר עם בקבוק וודקה
ופאנקיסט שיכור,
נקש וטרזן ועוד שמות מהעבר.
וגם חוף ירושלים ושחיות בעירום
ולפעמים נשיקה צרפתית
מתחת לגשר הירקון.

מימין הספורטק ופריזבי בימי שבת,
ואולי סירת משוטים עם יאיר ומישר.
ביקור לחבר במעצר בית
ליד דיזנגוף,
ואחר כך הופעה של אינפקציה
בהרצל.

גם סמיר אמר פעם שיפתח מקום חדש
והשקטי ג'יי כבר פסה
ועם הפיתה וחומוס פטריות הוא נשמע
מהורהר כזה.

פעם בשנה הולכים לאופה בכיכר
ורבין איננו
(אומרים שמאז קר),
מטפסים על הפסל
ומדליקים סיגריה
ומסתכלים על העולם
ורואים שהכל אותו דבר.

לוי ורעות ואור בקודה
בחושך
ועמית קורא לאריאל שיחזור
ובית השאנטי ברקע
וכולם לבושים בשחור.

היינו יפים בנעלי צבא
בשרוכים לבנים אדומים
כשכולם חשבו שאנחנו סתם
ואנחנו ידענו שדווקא הכי מיוחדים.

ילדה יפה שניסיתי לפתות
ואח חורג שמצאתי ברחוב.
ועוד נשיקה על הלחי
ולפתוח חזיה בשתי אצבעות.

כל העולם היה אז תל אביב
וחולון היא עולם אחר.
ואני, שאני איש העולם
חי במקום בלי שם.

זה שיר קצת ארוך לתקופה מיוחדת
כשישבנו בלי דאגות
וניגנו בשביל כסף.
זה שיר פרידה לתקופה שאיננה,
שלא תחזור לעולם.
ואני כל כך מתגעגע
שאני לא יכול להפסיק לכתוב
על כולם.
וכשאני עוצם את העיניים
אני רואה את הכל
ומשוטט שוב ברחובות תל אביב,
ומאמין שאני שם.

לזכר הימים ההם ולתל אביב של אז, מוקדש לכל החברים שלי, ההם,
שלא אשכח אף פעם