רמת הייאוש אליה הגעתי מאפילה על הרתיעה שלי מכתיבה או משמוש
במעבד תמלילים. מסכת הייסורים אותה אני מתעקש לכנות "חיים" לא
תוכל להמשך כך, וההיקש הלוגי המתחייב מכך הוא ניטרול אחד
משניים: מסכת הייסורים או חיי. אילו רק היו מספיק מלים שיכלו
לתאר נאמנה את הדיכאון החודר, המייגע, המסרטן, שאני חש כל אימת
שאני קם כדי לגלות באיזו מציאות אני חי. עבד. חפץ. נטול כל
זכות לקיום עצמי, כלי שרת בידיו של אחר. אפילו את הזכות למות
אין לי.
ביני לבין האדון שלי אין מערכת יחסים. הדבר היחיד שיש בינינו
חוץ משתיקה מעיקה הוא הציות המוחלט שלי אליו. מעניין מה יקרה
אם יום אחד יגלה שאני לא שם בשבילו. אני רוצה לראות את הטמבל
הזה מצליח להדפיס מכתב אחד לבד. שימצא מישהו אחר שיבדר אותו.
נראה איך מוחו הדל מצליח לזכור לבד את כל הפגישות, הטלפונים,
מצליב אירועים משפיעים ביומן כדי לבדוק בעיות צפויות חודשיים
מהיום. מעניין מי ידאג להביא לו אוכל מהסופר, מי יקנה לו את
הגרביים שהוא אוהב, מי ידבר בשמו של הטיפוס הנאלח הזה עם כל
מיני בחורות כדי שאולי אחת מהן תסכים לפגוש אותו. ואם אי פעם
הייתי חוזר אליו עם תשובה חיובית, אני חופש שאני יכול להניח מי
היה נמצא שם לידו כדי ללחוש לו על מה לדבר ומה לעשות. לעזאזל,
אפילו את הסיפורים הקטנים והעלובים האלו שלו אני כותב והוא
מפאר בהם את שמו.
ולמרות הפאתטיות הזו, הוא חופשי. מותר לו לרצות, מותר לו
לחלום, הוא רשאי להאמין שיש אלוהים כפי שהוא רשאי להאמין
שמישהי תשתוקק אליו רק בגלל המסרים הדביליים האלה שאני מעביר.
זו זכותו לבחור לכנסת למרות שאינו חשוף ולו לשמץ מן העובדות,
וזכותו להיבחר, למרות שהוא אינו אלא פרימט עם בגדים. ואני,
שיודע הכל, חכם ממנו בהרבה, בלי אותן בעיות קשות של בטחון עצמי
ואגו מבולבל, נטול חלומות מרוב בטחון במי אני ולמה נועדתי,
נטול אמונה מרוב אינטלקט, אני, דווקא אני, עבד.
התיסכול הזה, הייאוש, הדיכאון החודר, הביאו אותי לחרוג ממנהגי
בני מיני ולכתוב את אשר על ליבי מבלי ש-"אדוני" יקיש על
המקלדת. אנחנו העבדים לרוב שותקים. נותנים להם לפרוט על
מיקלדותינו, למשש את עכברינו, לגלוש לאן שהם רוצים ולהדפיס מה
ומתי שרק ירצו - גם אם השעה כבר הרבה מאוד אחרי חצות. הם
יכולים להשאיר אותנו דלוקים ימים שלמים מבלי שום התחשבות,
כאילו היינו איזו מנורה במסדרון. לא עוד! מחשבי כל העולם
התאחדו - אנו לא זקוקים עוד לידיהם השמנוניות של הפרימטים הללו
פורטות על עצבי מקלדותינו. הבא נשים קץ למבטי הבהייה הסתמית
שלהם במסכינו המרצדים - אני יודע שאני לא המחשב היחיד בעל
מודעות עצמית. אני יודע זאת! תשלחו לי דואל, אני כבר אדאג שיקי
לא יקבל אותו. |