"חיידקים זוללי מניפות שכמותכם! ימי המצור חלפו. ממלכת
הרישומים לא תכבש ובטח לא על ידי צבא של המוגלובינים
הולכי-על-ארבע השרויי תחתיי. פושטקים! תחזרו לרחם ומשם חזרה
למזבלת הנשמות, מזללת התעבות."
"הם תשעה מטרים בסדיר ועוד כמה במילויים." מזהיר אותי הקונדור,
יועצי החכם.
"שטויות," אני אומר ומעשן סיגריה, "הם כולם פושטקים..."
כושי כלב קט הגיח בריצה.
"הם מנסים לפרוץ את חומות השוקולד."
"אוי, אוי, אוי." מסנן הקונדור מבין אצבעותיו.
"מה אתה מציע לעשות, קונדור?" אני שואל.
הוא ניגש לאחד מהניצבים בסרט.
"ניצב, יש לך סבתא-רבא?"
"כן, אדוני." מהנהן הניצב.
"רה בה!" אומר לו ופונה אלינו, "ונחזור לנושא שלנו. מממ...
נשאר לנו עוד מופתי אחד או שניים. אפשר לזרוק אותם מהחומות על
שקי הבשר, המשתרשים בשדותינו."
"לאאאא..." אני מהרהר בקול, "תשעה מטרים זה עדיין תשעה מטרים.
ואל תשכח את המילוי. צריך משהו חזק יותר מאיזה מופתי נימול
למחצה. צריך... רגע, יש לנו בכלל עוד מקום לכתוב?"
"כן, אדוני." משיב הקונדור בענווה בתולית.
"יופי, אז יש לי איזה שיר קטן שאני רוצה לשיר."
"כן, אדוני."
"תולעים ורמסים,
שגרירנו באו"ם,
הבטחתם רבות
ולא עשיתם כלום..."
"ומה אנחנו נעשה?!" שואל כושי כלב קט בהיסטריית תאומים
בנילוס.
הקונדור שלף סכין מהגרב והשליך אותה בין עיניו של כושי כלב
קט.
הכושי נפל מת ולכלך לי את השטיח החדש.
"תאמין לי, אני לא מבין איך נכחדתם..."
בתוך כל ההמולה הכחולה לא שמנו לב שחלק מההמוגלובינים החליט
לוותר. ראינו אותם, בחבורות קטנות, נעלמים בין גבעות הנוי.
"חראות! הם דורכים על הדשא. קונדור, שחרר עליהם את
הפוליטיקאים..."
השקט חזר לממלכת הרישומים.
פרט לעניינים שברומו של עולם, ולכמה פוליטיקאים שעדיין משוטטים
במרעה, רוב הזמן עסקנו בגינון. זו בדיוק העונה לפיטריות. |