לעידו נגמרו כל הדפים. כולם כבר היו מלאים ברישומים, חלקם די
מרשימים. חלקם פחות. בכל אופן, הוא החליט לפתוח דף חדש, נקי,
לבן. ולכן, ביום חמישי, בסביבות רבע לארבע אחרי הצהריים, פתח
אלוהים לעידו דף חדש.
עידו היה קצת נבוך מזה, והוא גם לא לחלוטין היה מוכן, למרות
שהוא ידע שזה יגיע מתישהו בקרוב. מרוב מבוכה, ואולי אפילו קצת
כאב, עידו התחיל לבכות, אבל הבכי הזה לא נמשך הרבה זמן. עידו
התגבר.
מסביב לעידו היתה שמחה גדולה על המהלך, נראה שכולם ציפו לעתיד
מזהיר בהמשך, אבל עידו לא יכל לראות אפילו את תחתית העמוד, שלא
לדבר על הצד השני. מה שכן, עידו ראה שבהמשך השורות יש כל מיני
קוים וצורות, וכתמים, דברים שהוא לא כל כך הבין מה פירושם,
ולמען האמת, זה לא ממש עניין אותו. עידו התעניין רק בהמשך
השורה.
ואז ניגשה אל עידו גברת נחמדה במיוחד. עידו יכל להבחין שהגברת
רוצה בטובתו, למרות שהיא לא היתה שונה בעיניו מכל השאר. ובכל
זאת, הוא הסכים להתמסר לה, לגחמותיה המוזרות והתמוהות,
לדרישותיה, שהיו די קלות למימוש. הוא גם נוכח לדעת, שבעזרת
מניפולציה לא מסובכת במיוחד, הוא מסוגל להשיג מהאישה הנעימה,
מילוי לכל מיני צרכים אישיים שלו. נרקמה ביניהם מערכת יחסים די
פשוטה, אך מאד נעימה. עידו מצא את עצמו נמשך אליה פעמים רבות.
לא מבחינה מינית. בדף החדש של עידו, לא היתה רלוונטיות
למיניות. לפחות לא בינתיים. המשיכה היתה לאופן המוחלט בו
הקדישה את עצמה האישה אליו, משיכה לאותה רכות שנמצאה בה,
אל.......אפשר לומר כמעט בבטחה, אל האהבה המוקצנת שהאישה
הפגינה כלפיו, כמעט בכל מעשייה. עידו לא ממש הבין, איזה אינטרס
עומד מאחורי אותה אהבה, מה הופך אותו לכל כך מיוחד בעיניה. אבל
זה גם לא הטריד אותו במיוחד.
סה"כ, בתחילת הדף של עידו, עידו היה היצור החשוב ביותר, כמעט
היצור היחיד. מין יצור מבודד, שזוכה לצפות בחייהם של יצורים
אחרים, ולפעמים הם מבקרים אותו ביקורים קצרים.
ואז, עדיין ממש בתחילת הדף, יצא מאותו המון של יצורים גבר,
והתקרב גם הוא אל עידו. עידו נבעת בהתחלה. זאת הפעם הראשונה
שהוא נתקל בגבר באופן אישי כל כך, באופן מכוון כל כך. וללא
ספק, הגבר התקרב אל עידו, כאשר עידו הוא מטרתו. עידו לא ידע מה
הגבר זומם, מה הוא רוצה ממנו, אבל לא היתה לו שום כוונה
להכניסו לעולמו הכמעט פרטי. הכיוון הראשון ממנו עלה בדעתו של
עידו לבקש עזרה, הוא הגברת הנחמדה. אך ברגע בו פנה עידו אל
הגברת, הוא הבחין בדבר נורא. בין האישה לאיש יש מעין קשר. קשר
בעל אופי לחלוטין לא מובן, קשר שעידו לא חווה מעולם, או לפחות
לא בדף הזה. הוא חש מרומה, מרומה על ידי האישה, שהיתה אמורה
להיות שלו, ושלו בלבד, ולפתע, כאילו להכעיס, הביאה את אותו גבר
איום.
עידו לא התבייש להפגין את תחושותיו, בצורה הבוטה ביותר. הרי אם
מתחילתו של הדף הוא לא יהיה נאמן לעצמו, אז מה יהיה בהמשך?
אך האישה מיהרה להרגיעו. הוא ראה אותה לוחשת לגבר משהו, כנראה
אמרה לו להתרחק, לבינתיים, כי מיד לאחר מכן נעלם הגבר. היא
הרגיעה את עידו, לחשה לו מילים טובות. עידו היה מכור אליה. הוא
שכח לרגע את הגבר, אך לפתע, בשורה השניה, שב הגבר, ונעמד לצד
האישה. נדמה היה כי הגבר מנסה גם הוא להתחבב על עידו. עידו
הבין שלא ניתן יהיה לו להמנע מאותו אדם, והחליט לקבל אותו כל
עוד אהובתו נמצאת איתו.
כשהאישה נעלמה בפעם הראשונה, והשאירה את עידו והגבר לבד, עידו
כמעט איבד את העשתונות. הוא ניסה להלחם, לצעוק, לבכות, אך ללא
הועיל. הגבר כל הזמן ניסה להרגיע אותו, להסביר לו שאין בכוונתו
לפגוע בו. כשעידו נרגע, נראה לו די תמוה המצב. נראה היה כאילו
גם הגבר לקח על עצמו לאהוב אותו. עידו הבין לאט לאט כי האיש
והאישה נקשרו במין ברית משונה, שמהותה- אהבה שלו. ללא ספק
בלבו, עידו החליט להפיק מברית זו את המיטב למען עצמו, והוא היה
די מרוצה מהדף שניתן לו.
לקראת סוף השורה השניה, הגיע אל עידו כתם דיו ענק. לא היה לו
מושג מה משמעותו. הוא הרי היה משוכנע, שיקבל דף חלק, שבו יוכל
לכתוב את כל העולה על רוחו, אך לא כך היה. אם כן, חשב עידו,
לבטח יסייעו לו הזוג המוזר לסלק את הכתם. אבל המצב היה הפוך
לחלוטין. עידו גילה שהזוג, בליווית אותו המון, שתמיד נדמה
כאילו הוא נמצא ברקע, מוכן למתקפה, שומרים על הכתם, ואולי
אפילו מוסיפים לו מעט דיו. המעבר על הכתם היה נורא. עידו לא
יכל להעלות על דעתו דבר נורא מכך. הוא רצה ללכת, להחליף שוב
דף, אבל אלוהים לא היה בנראה. רק שוב, אותו זוג מוזר, שעכשיו,
לאחר שהעבירו אותו את הזוועה, חזרו להיות לצידו, וניסו להשכיח
את קיומו ממוחו של עידו. ואכן, לאחר שורה או שתיים, כמעט
לחלוטין שכח מקיומו של הכתם, אשר היה רחוק מאחוריו.
וכך התנהלו חייו של עידו בשורות הקרובות. התקדמות די פאסיבית,
שיגרתית ומשעממת, עם כיתמי דיו קטנים מפעם לפעם, שהזוג תמיד
סייע לו לעבור אותם, למרות שהם אלה שיצרו אותם, חלק רב
מהפעמים.
עידו הבין שבאופן זה הולך להתנהל הדף, ככל הנראה, עד סופו,
ולשם כך אותו זוג נמצא שם.
פעם אחת, בערך בשורה העשירית, הושיבה הגברת את עידו, ואמרה לו
שהיא והאדון רוצים לשוחח איתו. עידו ידע שזה לא יכול להיות
טוב. הם התחילו לדבר איתו על אמצע העמוד וסוף העמוד. הם הסבירו
לו שלא כל הדף מכיל רק כתמים קטנים, אלא יכול להיות שבהמשך הדף
יהפכו גדולים יותר, ארוכים יותר, רחבים יותר. הם גם אמרו שלא
תמיד הם יוכלו לעזור לו עם כל הכתמים האלה. עידו לא הבין על מה
הם מדברים. לא היה לו ספק שהוא יוכל להמנע מאותם אירועים
איומים. וגם אם לא, הוא לא יכל לדמיין מצב שהזוג לא יסייע לו.
הרי מתחילת הדף הם איתו. גם ידע, שהוא למד דבר או שניים על הדף
הזה, והוא הבין איך דברים מתנהלים בו. אולי אפילו הכתמים
יכולים להיות דבר נחמד עם הידע שלו.....
עידו היה עכשיו בכתם די גדול, די רציני. הכי גדול שהיה לו עד
עכשיו, זה בטוח. בהתחלה הזוג סייע לו, כל אחד בדרכו. האיש רצה
להיות עם עידו כמה שיותר בכתם, לא יכל לראות את עידו סובל.
האישה חשבה שעידו צריך להתמודד עם הכתם הזה בעצמו, כי "מה יהיה
עם הכתמים הגדולים יותר בהמשך?".
אבל עידו, באופן מופלא, התחיל לראות יותר מסתם כתם. הוא התחיל
לראות בו תבנית מסויימת, הוא כמעט ויכל לתת לכתם פרוש, כאילו
כתוב שם משהו. וזה מצא חן בעיניו, הוא לפתע הבין מה משמעותו,
ומה משמעות הכתמים שמאחוריו. הוא גם יכל לראות הרבה יותר
בבהירות את הכתמים שבהמשך הדף.
היתה לו תחושה של התעלות. כלום לא יכול לו עכשיו, שהוא פירש את
מהות הכתמים. הוא לא יכל להיות בטוח במאת האחוזים כי הוא היחיד
שמבין את הכתמים האלה, אבל לא היה לו ספק כי הוא ניחן ביכולת
מופלאה, יכולת שתעביר לו את המשך הדף בקלות, ואולי אף בהנאה.
הוא הרגיש בעליו של הדף.
לאט לאט, הוא הפסיק להעזר באיש ובאישה. הוא גם הבחין שהם בעצמם
נאבקים בכתמים משלהם. בפעם הראשונה הוא הבחין שלהם יש דפים
משלהם. הוא די ריחם עליהם, כל כך הרבה מאבקים מיותרים, כשהם
בכלל לא מבינים את המהות. אבל עידו חייב היה להיות שקוע בעצמו.
קריאת כתמים היא לא מלאכה קלה במיוחד, ביחוד שחלקם נמצאים רחוק
רחוק, שלא לדבר על הצד השני של הדף.......
לאט לאט, בקצב די איטי בהתחלה, אבל מתגבר מאות לאות, התקדם
בצעדי ענק לעברו של עידו כתם עצום, במימדים שעידו לא שיער
מעולם. זה התחיל בטיפה פה, טיפה שם, כתם קטן מדי פעם. את כל
אלה קרא עידו די בקלות, בשטף, והספיק אפילו לכתוב ביניהם כמה
מילים משל עצמו. הכתם למען האמת, לא נראה מאיים במיוחד לעידו.
עידו שיער לעצמו שהקריאה אולי תהייה קשה הפעם, אולי לא מיד הוא
יבין את הכל, אבל לא היה לו ספק שעם מעט עבודה מאומצת, הוא
יעבור אותו בשלום. לפעמים עידו אפילו חשב, שהוא מצליח לראות
כתמים מעבר לאותו כתם ענק, דבר שדי גימד אותו, אם להיות כנים.

הזוג הנחמד בשלב זה הפכו לדי שוליים. עידו הבין שלאחר יכולת
הקריאה המופלאה שסיגל לעצמו, אין הזוג מסוגל לעזור לו עוד. הוא
נשאר איתם בקשר נימוסי, מינימלי כמעט, כי עדיין הם סיפקו לו
חיי נוחות, בשלב זה של הדף. אבל אותה תחושה, שליוותה אותו עוד
מהפעם הראשונה בה פגש את הזוג, לא עזבה אותו. עכשיו הם אומנם
שניים די נפרדים, עם דפים נפרדים, וכתמים לא קלים להתמודדות
איש בדפו שלו, אבל עדיין נדמה היה ששניהם מאוחדים תחת הברית
המשונה לסייע לו, לאהוב אותו. לפעמים היה נדמה לעידו שאין להם
כל כך ברירה אלא לאהוב אותו. הוא אפילו חשב לא פעם שהוא בעצמו
כתם על הדפים שלהם. אבל מיד הוא הפריך את המחשבה, הרי אנשים לא
יכולים להיות כתם!
ואז הגיע הכתם הענק. הוא היכה את עידו, באופן שלא ניתן היה
להבין אותו. עידו קם מיד על רגליו, נכון לכל מאבק שרק ידרש, על
מנת לקרוא את הכתם, להבין מה כתוב בו. הוא איתר אות ראשונה.
מרוצה, שבה לעידו תקוותו. ואז עוד אות, ועוד אות, לפתע הכתם
הזה נראה לעידו כעירבוביה שלמה של אותיות, ועל אף שלא נותר
כסתם כתם, עידו לא הצליח להבין בשום אופן מה כתוב שם.
והינה הוא כבר באמצע הכתם, מקבל מכות כל הזמן, ושב לקום על
רגליו, במאמצים רבים, מנסה שוב ושוב להבין מה כתוב. המכה הבאה
היתה הקשה ביותר שעידו יכול לזכור בדף הזה. הוא היה שבור,
מותש. חשב לוותר, אולי להצטרף אל הזוג המוזר. אבל בדיוק אז הוא
התחיל לקרוא את הכתם והכל היה לו ברור. הכל כאילו מעולם לא היה
מפוזר, מוצפן. עידו הרגיש שהוא שולט בכתם. ואותה שליטה לא
השאירה בו שום תחושה, מלבד תחושת נבגדות איומה. לא נבגדות על
ידי הזוג. הוא הרגיש שזה שהגיש לו את הדף הוא זה שרימה אותו.
הלא עידו ביקש במפורש, והוא זוכר זאת, דף חלק.
הוא שכח מזה בערך בסוף השורה השנייה, הכתם הראשון, אבל עכשיו
הוא נזכר בזה בבירור. והדף המוכתם הזה, שלמעשה כבר לא הכיל
כתמים בעיני עידו, אלא היה כתוב כמעט מתחילתו ועד סופו, הוא
לחלוטין לא מה שדרש.
הרי בשביל סיפור כתוב, עידו יכל להסתפק בכל אחד מדפיו המלאים
הקודמים.
עידו ידע שהכתמים שמצפים לו בעתיד לא יהיו נוראיים כל כך. חלקם
אולי אפילו נפלאים. הוא גם הצליח לראות מקומות פנויים בין
הכתמים, שבהם הוא יוכל לכתוב מילה או שתיים מדי פעם. ואם רק
יוכל למצוא עט מספיק טוב, ויפתח את מיומנותו, אולי ניתן יהיה
לאלץ חלק מהכתמים יותר לכיוונו.
אך לא היה בזה די.
עידו רצה דף חלק!
והוא בפרוש זוכר שזה מה שהוא ביקש...