בדרכי הארוכה אל האהבה והאושר, הדרך המפותלת ומלאת התלאות,
שאותם עברתי בקושי, נתקלתי בבור ללא תחתית שאינני יכולה
לעבור.
את ילקוטי ובגדיי זרקתי לתוכו, כדי שיתמלא ואוכל לעבור אותו
בלי ליפול לתוכו.
את חפציי המינוריים זרקתי לתוכו, וכשראיתי שהוא לא מתמלא,
זרקתי לתוכו גם את חפציי החשובים ביותר, אלה שבלעדיהם אין לי
קיום, זרקתי לתוכו, ואפילו לא שמעתי את קול החבטה שלהם על
הקרקע.
חזרתי לאחור, ועשיתי את כל המסע שלי עד נקודת ההתחלה, אספתי את
כל מה שמצאתי בדרך, חזרתי אל הבור וזרקתי את כל מה שהבאתי,
והוא עדיין לא התמלא.
התברר לי כי אין ברירה, זהו אכן בור ללא תחתית.
אזרתי אומץ, וזרקתי לתוכו את חומת ההגנה שלי, אותה חומה שעזרה
לי להחזיר את כל החצים שירו בי - על מי שירה אותם, כל המסע.
זהו, הזכוכית רחבה מהבור, ועכשיו יש לו תחתית.
ויותר לא אוכל להחזיר את כוחם של השדים חזרה עליהם יותר.
אך אוכל להמשיך במסע.
תקווה חדשה אחזה בי.
אש נוראה.
בלהט הרגע זרקתי לתוך הבור את היידע שצברתי בחיי, שאיפשר לי
להגיע עד הבור הארור, את זכרונותיי, מהאפלים והכואבים ביותר
ועד למתוקים והיקרים ביותר.
הבור החל להתמלא.
האש התעצמה, וזרקתי לתוך הבור גם את רגשותיי - הפחד, העצב,
התסכול, הציניות, החמלה, הרעב, החיוך, העזרה, האהבה - כל אלה
הזינו את הבור, והוא כמעט התמלא.
רק עוד דבר אחד אני חייבת לזרוק לתוכו על מנת שיתמלא.
את האש, הכוח שליווה אותי במסע ואיפשר לי להגיע לבור ולמלא
אותו. התקווה...
לא נותרה לי ברירה, זה כל מה שהיה לי באותו רגע.
זרקתי אותה.
זהו, אני יכולה לעבור את הבור עכשיו.
אך לא עשיתי אלא צעד אחד - והתמוטטתי לרגלי הבור שלקח ממני
הכל.
זהו סוף המסע.
אך את האהבה והאושר לא מצאתי.
ואם הייתי זורקת את חומת ההגנה בהתחלה, הייתי יכולה לזרוק את
כל השאר מבלי לזרוק את התקווה.
אדם שרוצה לעבור את הבור חייב להיות מושלם.
מה שהיה חסר לי זה איזון, אך שההוא לא ישתלט על הלהט.
ובגלל שזה בלתי אפשרי - רק המושלם יוכל להגיע לשלמות.
הייתי צריכה לדעת שזה יהיה כרטיס בכיוון אחד.