לפני כמה ימים התחיל לרדת גשם ולא הפסיק. תל אביב כל כך מכוערת
בגשם: שלוליות של מי גשם מלוכלכים ניקווים בצידי המדרכות בגלל
ניקוז גרוע, הבניינים מתבלטים באפרוריותם לנגד העננים האפורים
(בכלל, האוויר נראה אפר מתמיד) והאנשים - מוזר איך פתאום נראים
כולם זקנים וחרושי קמטים, או מפוחדים ומתכנסים במעילים, או
מוטרפים כמו סערה.
תחנה מרכזית תל אביב - בחור ממושקף ממסתכל עלי במבט חסר בטחון
ומחזיק ספר בידו, ועוד - נערה במעיל שחור וארוך מחזיקה את פניה
בידיה אומרת יאוש, וגם - אישה דתיה עם כיסוי ראש מבררת בעצבנות
היכן התחנה שלה ומסתכלת בי במבט ספק נפחד ספק מזלזל.
ואני מכונסת בתוך המעיל, הכפפות והשכבות, מחזיקה את הקסדה שלך
ומדמיינת שהיא תגן עלי מפני העולם המוטרף הזה. הכל אפור. נראה
כאילו אלוהים שכח לשים עוד צבעים בתל אביב (אם יצלמו את תל
אביב בשחור-לבן זה יראה אמיתי).
מוזר שדווקא היום, בגשם הבלתי פוסק, על ספסל נשכח במגרש
מכוניות אפור ורצפה אפורה מדברת, דווקא אז האפור התבהר אצלי
ללבן בוהק וברור, ואז ידעתי שאני אוהבת אותך.