זה היה יום חם ורוח נעימה ליטפה את פניה
הרחוב היה שקט והרחש היחיד שנשמע הוא העלים הזהובים  שמתחככים
בכביש, ריק מכל עובר ושב.
היא צעדה במרכז הכביש כי אף אחד לא יכל לומר לה אחרת.
כשהלכה בשלוות נפש במורד הרחוב הזהוב לא שלטה בגופה וכח המחשבה
הוליך אותה.
זאת ילדה מיוחדת, באותה מידה שהייתה יפה כך הייתה בודדה, חסרת
חברים.
תוך כדי הפניית מבטים לעבר הבתים עם הגגות האדומים היא
המשיכה..
מתעלמת מהמציאות ושוכחת את העובדות במכוון, במקביל החלו נשמעים
ציוצי הציפורים אז חיוך התפשט על פניה...היא אוהבת ציפורים,
תמיד אהבה...היא בטח חושבת לעצמה שאם נשמתה תעזוב אותה אי פעם,
תעוף נשמתה כמו ציפור חופשיה- אופוריה והיא הולכים טוב ביחד.

ככל שהשמש החלה לשקוע והשמים קיבלו מין גוון אדום עמוק היא
הרגישה חמימות עוטפת אותה ותחושת ביטחון הקיפה אותה מכל עבר.
כשהחשיך ממש ומנורות הרחוב דלקו באור עמום, מאיים, ישבה על
ספסל עץ סדוק ומתקלף מעט, התרווחה והביטה בשמים- זה היה ערב עם
הרבה כוכבים שם למעלה שהאירו את הרחוב במעט והירח מחפה עליהם.
מאוחר יותר מצאה עצמה מתווכחת איתו אבל בידידות כי ירח זה משהו
שאוהבים ומעריצים...
כשהגיע הזמן ללכת פתחה את עיניה אט אט, פנים אל מול פנים היא
והמציאות ונשימתה חזרה אליה סדירה במהרה.

כל זה קרה ברחוב הזה, הרחוב עם הגגות האדומים- זה רחוב שתמיד
זמין, אחד שתמיד תאהב אפילו שהוא רק במחשבות שלה זה רחוב שתמיד
תברח אליו כשהמצב שלה ירוד והיא שואפת לשכוח
מהמציאות...לברוח...