טיפות קטנות של גשם מחליקות במורד החלון ,
לפעמים הן מתנגשות אחת בשנייה ומתאחדות .
הדרקון האחרון יושב בשקט מול האח ומאזין.

איזה מזל , הוא חושב לעצמו ,
שהספיק לבנות את האח לפני בואו של החורף .
אם היה נאלץ לסבול כמו חורף שעבר ,
ספק אם היה שורד .

הגשם יורד כבר שבועיים ברצף ,
אבל זה בסדר , אין לו לאן לצאת גם כך.
הוא רק קצת רעב
ולבד.

הוא לא זז מהכורסא כבר כמה ימים,
מאז שהוא התיישב ליראות את הגשם
ולא היה לו כוח לקום.

הגשם מתחזק והרוח שורקת ,
נלחמת ומכה בתריסי הבית הפרוצים.
האש באח דועכת לאיטה ,
אבל לדרקון האחרון אין אפילו כוח לדאוג.
הוא מתכרבל בתוך עצמו על הכורסא הישנה,
עיניו נעצמות בכבדות.

לפתע תמונה לא מוכרת הופיעה ,
הרים ירוקים לשקיעה אדומה ואלפי דרקונים מעופפים בשמי הסתיו .
ובעוד היא יורדת אדומה אל הים, דמעה בודדה פילסה דרכה
מלחיים כבדות לרצפה-

לאגדות שקטע,
לנסיכות שחטף ,
לנסיכים שהשאיר כה לבד.

כבר אין דרקונים בעולם .