[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
המגל

מכיל תכנים קשים.

גשם ירד באותו לילה בו אנו מתוודעים אל המגל. ברקים הבריקו דרך
החלונות ולאחריהם, ברווחי זמן קטנים והולכים, רעמו הרעמים. נטע
הייתה לבדה בליל הסופה הזאת. כל החלונות היו סגורים. הדלת
הקדמית והדלת האחורית היו נעולים. מוסיקה קלאסית שקטה התנגנה
חרש מהפטיפון. נטע הלכה יחפה ממיטתה שם ניסתה לישון. היא מזגה
לה כוס מים קרים במטבח ושתתה אותם בצמא. הייתה לה תחושה שהלילה
היא לא תירדם, ואלוהים יודע שהיא ניסתה.
היא הלכה על השטיח העבה בדרך אל חדרה. כשצעדה צעד על המדרגות
הבליח ברק בחלונות והיא ראתה את זה לשבריר שנייה. היה נדמה לה
שהברק הטיל על המדרגות עוד צל חוץ מצילה. דמות עם צווארון עבה
ומזדקר של מעיל כבד שבולע את הראש, עליו מונחת מגבעת. בדיוק
כשהרעם הרעים היא הסתכלה אחורה בבהלה. החשכה בתוככי החדר הייתה
מקפיאה. היא לא ראתה שם איש.
"יש פה מישהו...?" היא שאלה ביראה. אם יש פה מישהו בוודאי הוא
לא אדם נחמד במיוחד. אבל עדיף שתדע ותראה את זה שעליה להתמודד
מולו, להלביש פרצוף על הפחד. אבל איש לא ענה לה. היא ניסתה
בעיניה לכבוש עם האור המועט שירד מחדרה אל המדרגות את שאר
החלקים האפלים של חדר המבוא, אבל היא ראתה רק חושך. תחושה
כאילו היא עיוורת שטפה באימה את עורפה. אולי תלך לחדרה ותנסה
למצוא את המפתח שלו? מעולם לא נאלצה לנעול את חדרה. בפני מי?
אם היו אנשים בבית הרי הם היו ידידים. ייקח זמן בוודאי עד
שתמצא את המפתח, אם תמצא בכלל. בוודאי היה זה דמיונה. ואם לא?
אם לא אז האיש שעומד בחשכה מביט בה עכשיו. מביט, ובוודאי
מחייך. זו הייתה מחשבה נוראה. אבל מחשבה יותר נוראה הייתה
שהאיש שאולי מביט בה עכשיו אינו מחייך.
כדי להדליק את האור בחדר המבוא עלייה להיכנס אל האפלה. היא לא
רצתה ללכת למטבח להביא נר. כי אם הכל בדמיונה והיא תראה לאור
הנר שאין שם איש, משהו בתוכה יגיד ללא הפסק: אולי הוא היה שם
והוא הלך? חשבת על זה, נטע? אולי הוא במקום אחר בבית. ואז
בוודאי שלא תהיה שלווה. ובוודאי שלא תוכל לישון. האפשרות הייתה
להיכנס אל העלטה ולחפש את הכפתור על הקיר שידליק את האור. אבל
אם יש שם מישהו? היא תחזור חיה? והיא מצאה את עצמה מתפללת בדרך
אבסורדית אל אלוהים: אלוהים, תעשה שזה לא רוצח אלא רק אנס. אם
זה אנס אני אתגבר. הוא יעשה את זה וילך. מה אתה אומר, אלוהים?
ולעצמה חשבה: מה אני יעשה עכשיו?
במקומה היא ישבה על המדרגות והביטה אל העלטה. מסתכלת לשם כאילו
הייתה זו מפלצת אימתנית שתזנק ברגע שהיא עצמה תלך. אם רק הייתה
לי סיגריה, חשבה.
"הפכת לאישה מאוד סקסית, נטע."
היא הרימה את עיניה בבהלה. עיניה נשאבו לחושך מוחלט. ברגע ההלם
הראשוני היא חוותה אימה מוחלטת ששיתקה כל מחשבה. אבל לאט הפכה
האימה לאבן שחורה ששקעה בנשמתה שם תישאר לעד. עוד צלקת בתוך
נפשה. היא חשבה שצלקות לא חסר לה. גברים רוצים רק מין. זה הלחם
והמים הרוחני שלהם. בלעדי זה נפשם גוועת. ויש גברים מכוערים
ובעלי אישיות דפוקה ששום אישה לא תתקרב אליהם. ואם יש להם
נטיות קרימינליות וחוסר כבוד עצמי, הם ייקחו מין בכוח. וזה
מישהו שמכיר אותה ממזמן. אולי היא לא מכירה אותו. אולי הוא ראה
אותה פעם כשהייתה ילדה רק לרגע, ומאז הוא חושק בה. ניתן לו
מין, חשבה, נקיא, ונגמור עם זה.
"מי זה?" שאלה.
הייתה שתיקה. כאילו הוא מעולם לא היה שם. האם דמיינה? האם
דמיינה את הכל? כי אם היא דמיינה אדם שדיבר אליה, הרי בוודאי
השתגעה. איזה נתיך אימה פקע בה. אבל היא סירבה לחשוב שהקול היה
בראשה. יש שם מישהו. מישהו שמשחק איתה. יותר מכל היא שנאה
שגברים ישחקו איתה.
פחד אכזרי החל שוב לטפס במעלה רגליה. היא התאפקה לא לצעוק את
המילים שוב.
"אני חבר וותיק." אמר לפתע הקול. "חבר וותיק מאוד. כל כך
וותיק, שאולי את כבר לא זוכרת אותי."
"אתה שווה שיזכרו אותך?" היא שאלה. מנסה להפגין הומור ואומץ.
מנסה לשבור את שליטתו עליה.
"כל כך וותיק." אמר הקול. "שכדאי היה לך לזכור אותי. כי אם
היית זוכרת לא היית נשארת לבדך בלי גבר חזק ואמיץ שישמור עליך.
חטאי האדם, נטע, רודפים אותו. ותמיד הם תופסים אותו לבסוף
לפרוע את החשבון הישן."
היא קיוותה בליבה שהברק יבריק בחלונות והיא תוכל לראות לאורו,
ולו לרגע, את האיש.
"אז מה אתה רוצה?" היא שאלה. ובליבה הוסיפה: מי שלא תהיה.
"את סקסית, נטע. את סקסית." אמר הקול. "התפתחת היטב מאז שהיית
ילדה. בטח כבר הספקת לזיין הרבה גברים. זו בטח תחושה כבירה
לראות זין מזדקף למראה גופך. אני אישית לא אחווה זאת אף פעם."
לבושה של נטע היה גרביונים חומים על רגליה היחפות וגופיה אדומה
ורחבה בעלת שסעים עמוקים לשם נוחיות, לא לשם חשיפה. הגופייה
ירדה עד אמצע ירכיה חוץ מחלקי ירכיה החשופים דרך השסעים שם
נראו הביריות. היא חשבה שלעיני גבר זה לבוש די סקסי.
"לא אתן לך לאנוס אותי." היא אמרה כדי לשחק משחק מעוות שניסתה
לנחש. הוא הרי מצפה שהיא תתנגד. כך הוא יעשה את זה וילך לכל
הרוחות. היא אישה חזקה ורחוקה מלהיות בתולה. היא תתגבר.
"את יודעת," אמר הקול בהרהור. "כשהייתי מביט אל הירח דרך
החלון, הייתי שומע אותו מדבר אליי. ואת יודעת מה הוא היה אומר
לי?" הקול לא חיכה לתשובה. "הוא אמר לי שיום אחד אני אחזור
מהמתים ואפרע את החשבון. כי חטאי האדם רודפים אותו. ותמיד..."
"אמרת את זה כבר." היא אמרה בחדות. מתי הוא יאנוס אותה כבר כדי
שתוכל לשכוח ממנו? "אם זה הולך להיות ארוך תן לי בינתיים
סיגריה."
הקול שתק והיא התחילה לפחד שוב. האם זה היה נמהר מצידה לנסות
לשבור את שליטתו עליה בצורה כל כך חדה? זה בסדר לפחד, נטע.
חשבה. אבל אל תראי לו את זה.
"אני אתן לך סיגריה." אמר הקול. את המילה 'סיגריה' הוא הטעים
בצורה מוזרה. כאילו באותה מילה הוא מתכוון למשהו אחר. משהו כמו
'זין'. עכשיו, חשבה, זה תחילת הסוף. הוא ייתן לי זין שאני לא
רוצה. וילך. וזה אני מאוד רוצה.
נשמעו צעדים מתוך החשכה. היא הביטה באפלה כמהופנטת. האפלה החלה
ללבוש צורות שמוחה נאבק כדי להגדיר אותם לכתם עם גבולות. לאט
כתם החשכה התפשט ונחסם בגבולות ברורים. דמות גבר עם מעיל עבה
שצווארוניו מזדקרים סביב ראשו ועל הראש מגבעת, עמד לפנייה קרוב
מאוד. היד נכנסה אל שיפולי המעיל. הקול התנשם בכבדות.
"את רוצה את זה בפה?" שאלה הדמות.
"כן. אני רוצה את זה בפה..."
תנועה חדה מצד הגבר וברק שהבריק בחלונות רגע לאחר מכן קיעקע
באישוניה לעד תמונה של להב סכין נוצץ. כשנכבה הברק היא חשה את
הלהב חודר לתוך פיה ודוקר את החיך. בבת אחת היא לא חשה את גופה
מהצוואר ומטה כשהלהב ניתק את חוט השידרה שלה. כך, בעודה רק
ראש, הניח האיש את ראשה על המדרגות ודקר דרך הפה את מוחה.
הרעם הרעים.




שרונה קיבלה קליינט בביתה. היא צפתה בטלוויזיה כשהוא עושה כבר
שעה וחצי את מה שהוא שילם בשבילו. הלשון שלו טיילה בין הרגליים
שלה. היא ישבה עירומה לגמרי מול הטלוויזיה על הספה. הסרט שיעמם
אותה, אבל לא היה לה דבר אחר לעשות בינתיים. הגבר שעמד על
ברכיו בין רגלייה היה עירום, והזין שלו היה זקור. היא הסתכלה
שוב בשעון.
"חאלס." אמרה. "הזמן ניגמר."
הוא הרים את ראשו מבין רגלייה. "אז נלך למקלחת?" שאל.
במקלחת היא עשתה לו ביד ושיחררה אותו לביתו. אחר כך עישנה
סיגריה, שתתה קפה, התלבשה, והלכה לעבודה. שם היא נכנסה בדלת
שעלייה שלט שאומר: "ונוס." בית זונות זול במרכז העיר.

לפני הדלת שאומרת "ונוס" ירון עצר ועישן סיגריה. הוא קצת התרגש
כמו לפני כל פעם. הוא יעשה כל מה שהוא ירצה באישה יפה ועירומה.
רק עוד מעט. תירגע, ירון. אתה לא בן שש-עשרה.
לאחר שגמר את הסיגריה הוא זרק אותה על המדרגות ופיצפץ אותה
בסוליית נעלו. אז צילצל בפעמון. נשמע זימזום והוא נכנס לסלון
רחב בו ישבו בחורות מול מסך טלוויזיה. בעל המקום, טיפוס עייף
בסביבות החמישים פלוס, מקריח, ישב שם ושתה קפה בין שאיפה
לשאיפה מהסיגריה שלו. היה שם גם אדם צעיר בעל הבעת פנים זחוחה
שהיה פצצה של שרירים. הבחור הזה חייך אל ירון ושאל אותו: "איזו
בחורה אתה רוצה?"
ירון הסתכל על כולן. כולן היו יפות. אם היה יכול היה מכניס את
כולן לחדר אחד וטועם רגע מזו ורגע מזו. אבל יש בעיה: הוא לא
בנאדם עם יותר מידי כסף. עינו צדה אחת מהן. היא לא הייתה הכי
יפה, אבל אלוהים, הסקסיות נשפכה ממנה. היא שמה לב להתעניינותו.

"אני שרונה." אמרה. ר' מתגלגלת.
"ירון." אמר. "רוצה לבוא איתי?"
"בוודאי." אמרה.
כל גופה המדהים על שדייה הכבדות קם מהכורסה והוביל אותו לחדר
בקצה המסדרון. שם הוא שילם לה דבר ראשון על פי בקשתה. ואז היא
הלכה לשלם לבעל המקום את שמגיע לו. כשחזרה מצאה את ירון עירום.
היא התפשטה תחת מבטו המהפנט, ועירומה השתרעה על המיטה. פושטת
אליו ידיים.
החלון היה פתוח והוילון הסגול התנפנף עליו בפלצות. לירון היה
נדמה שהוילון מנסה להזהיר אותו ממשהו.
"אפשר לסגור ת'חלון?" הוא שאל. "קר."
שרונה אמרה ש"כנראה אחת מהבנות פתחו אותו." היא פנתה לחלון
וסגרה אותו כשמישהו יצא מתחת למיטה.
האיש זחל החוצה ונעמד. בידו הייתה סכין קצבים.
"שלום לך, שרונה." אמר האיש.
ליבו של ירון פימפם כמטורף. הוא קלט שהסיפור שמתחיל פה לא קשור
אליו. אם רק אשמור על פרופיל נמוך, חשב. אצא מפה חי.
"מה אתה רוצה?" שאלה שרונה. הסכין ביד האיש היה חדשות רעות.
אבל מה שהכי גרוע היו פניו. הן היו מוכרות לה.
"באתי לסגור חשבון, שרונה. את לא זוכרת אותי. אה?"
משהו זימזם במוחה עמוק בפנים. יש משהו באיש הזה שצועק: מוכר.
מאיפה היא מכירה אותו? זה משנה עכשיו?
"תזכיר לי מי אתה." אמרה.
"מה שמך?" שאל האיש את ירון.
"ירון." הוא אמר מייד. "אני בן 32, לא נשוי, תחביביי הם..."
"אני לא שם זין על התחביבים שלך." אמר האיש. "אם אתה רוצה
לחיות תישאר פה, ותשתוק."
"כן אדוני."
"אז מה, שרונה." אמר האיש. עינייה של שרונה היו בסכין. מוחה
פעל בקדחתנות כיצד לנטרל אותו. "את זונה. זונה באופייך תמיד
היית. אבל עשית מזה מקצוע. כמה פעמים דפקו אותך גברים זרים,
ש-רו-נה?"
זה מה שהוא רוצה? "רוצה לדפוק אותי? לא יזיק לי עכשיו זין של
גבר אמיתי."
האיש חייך. עיניו נצצו. "בזכותך. שרונה. בזכותך. ולא היה חסר
גם לאחרות."
"למה אתה מתכוון...?"
הוא התקרב אלייה. היא חתרה בידייה אחורה. ראשה נחבט בקיר. "את
יודעת, שרונה..." הוא הצמיד את הלהב לגרונה. עיניו היו
מערבולות של טירוף. היא חשה שהיא כמעט זוכרת. זה תקוע לה באיזו
פינה בתוככי מוחה. אם רק תתחבר לזיכרון הזה...  "חטאי האדם,
שרונה, רודפים אותו. ותמיד, תמיד! הם תופסים אותו לבסוף לפרוע
את החשבון הישן. שרונה יקירתי, את היית פעם ילדה רעה. עכשיו
הזמן לשלם."
הלהב דקר בצווארה. ירון ראה טיפת דם זורחת על הלהב. זה לא
הסיפור שלי, הוא חזר וחשב. אני רק עובר פה.
"לאיזה עולם אני שולח אותך? אולי לעולם מופלא... אולי להרים
הכחולים."
קליק. משהו בצמד המילים "הרים כחולים" חיבר אותה לתאי מוח
במוחה שהכילו איזה שהוא זיכרון... ולפתע היא ידעה. היא פתחה את
פיה וירקה את המילה: אתה!" ואז חדר הסכין לתוך צווארה והיא חשה
את גרונה מתמלא דם. פתאום היה קשה לנשום. ידה עטפה את הלהב
וניסתה להעלים את החור הפעור בצווארה. היא ניסתה לדבר, לשכנע,
אבל שום מילה לא יצאה. ואז הסכין העמיקה לתוכה והיא כבר לא חשה
את גופה מהצוואר ומטה.
ירון ראה את האיש מניח את ראשה של שרונה מוטה על המיטה, ודוקר
בפיה כלפי מעלה. הוא דוקר את המוח... חשב ירון. האיש הוציא את
הסכין מהגוויה שהייתה פעם אישה יפה, והביט בירון. ירון ראה
סביבו הילה צבעונית מהבהבת. ההילה הפכה לכתמים שכיסו את כל שדה
ראייתו. הוא התעלף.




קרול ידעה שהיא אלכוהוליסטית. היא כבר השלימה עם זה. אבל האם
היא רצתה לעשות משהו כדי לעזור לעצמה? לא בחיים האלה. היא שנאה
את חייה. כל נשימה. כל מראה עיניים. היא כבר תלתה בעתידה איזו
התאבדות שקטה. לא משהו עם תופים וחצוצרות. סתם יריה דרך
הגולגולת לתוך המוח. היא לא חשבה שזה אמור להיות משהו רומנטי
בו היא תעשה זאת בחוף הים או על גג גורד שחקים. לא משהו כזה,
אלא סתם בביתה ליד טלוויזיה דלוקה אחרי השתכרות טוטאלית. כי
האמת פשוטה: לטיפשים אין זכות קיום. היא הייתה פעם בחורה מאוד
פיקחית. או המילה הזו: אינטילגנטית. אבל מה לעשות שהיא הייתה
במצב תמידי של דיכאון בו לא יכלה למצוא סביבה יופי או סיבה
לחיות. הסם החזק החוקי היחיד שהסתובב בסביבה כדי לשכוח היה
האלכוהול. יכולת לקנות אותו בסופרמרקט או בקיוסק. שנים של
השתכרות ומוות חרישי של תאי מוח שהיו פעם בשימוש, לא השאירו
מהמוח שלה הרבה. היא שהייתה מהירת תפיסה הפכה אטומה. היא שידעה
לשקר ולתחמן בצורה מבריקה, לא הצליחה לקלוט את מעשיו של התככן
בטלוויזיה. היא שדיברה הרבה, במהירות, משפטים מנוסחים היטב,
החלה למלמל ולנסות להסביר את עצמה שוב ושוב בצורה לא ברורה.
היא שחלומותיה היו פעם בהירים והפכו משוסעים, אם הצליחה בכלל
לזכור אותם בבוקר. זו ששכחה שמות ופרצופים. זו שהעדיפה כבר לא
לתקשר עם איש מלבד הברמן השכונתי. זו שקרדיט החיים החל לנזול
מבין אצבעותיה הרפות כשלבסוף היא החליטה בצורה קרה ומתוך
אדישות שבקרוב היא תתאבד. היא החליטה לעשות את זה ביום בו
תרגיש כה טיפשה וחסרת אונים עד שתרגיש פחד לצאת לרחוב. זה יהיה
היום. זה יהיה הרגע בו תפרק באופן סופי את מוחה המחורר.
נהג המונית מעיף בה מבטים דרך המראה שמעל ראשו. היא יודעת שהיא
נראית טוב (חיצונית, רבותיי.) גם אם קצת מוזנחת. שערה לא מסודר
ובגדיה מרושלים אבל מותאמים זה לזה. היא לא מאופרת ואין תכשיט
אחד לגופה מלבד שרשרת כסף דקיקה חסרת מדליון לצווארה. הדבר
היחיד במוחה שעדיין שומר אותה כבת אנוש. זכר לימים בהם כיבדה
את עצמה. לא נשאר ממנה הרבה ובקרוב לא ישאר כלום.
"הגבר שלך עזב אותך?" שואל נהג המונית.
"מה...?" היא ממלמלת.
"את נראית בדיכאון כבד." מרים הנהג מילים. "בדרך כלל דברים
כאלה קשורים לאהבה."
"הגבר שלי עזב אותי לפני עשרים שנה." היא אומרת. "הוא מת."
נהג המונית מסתכל עלייה במראה במבט משתומם. "את לא נראית יותר
משלושים..."
"אבא שלי." היא חותכת. "הייתי בת שמונה."
הנהג שותק רגע. הוא מבצע פנייה רחבה ואיטית ומייצב שוב את
המונית על הכביש השומם.
אבא. הוא היה מרים אותה ומרכיב אותה על כתפיו. הוא היה זורק
אותה באוויר ותמיד ידעה שהוא יתפוס אותה חזרה. הוא היה חוזר
שיכור בערב ומספר לה סיפורי אימה על פיראטים צמאי דם
ואינדיאנים מקרקפי גולגלות ועל פסיכופאתים שהיו שומרים מוחות
אדם בפריזר כדי שיהיה להם מה לאכול. הוא תמיד היה קונה לה כל
ממתק שהיא מבקשת. כשכאבה לה פעם שן הוא עקר אותה בצבת כדי
שהכאב ייפסק. היא הייתה עוזרת לו לבשל, ואהבה כשהוא מנשק אותה
נשיקה רפה על השפתיים. הוא היה האיש החזק שאיתו הרגישה
חופשייה. הוא זה שלימד אותה לא להאמין לאנשים שאומרים שיש משהו
אחרי שמתים. "אין כלום." הוא אמר ולגם מהבירה. "זו האמת המרה,
ואין שום תועלת לשגות באשליות." הוא לא כעס עלייה מעולם, והם
מעולם לא רבו. אם עשתה שטויות, הוא היה מושיב אותה על ברכיו
ומסביר לה בעדינות ובסבלנות למה עלייה לנהוג אחרת. הוא הסביר
זאת בצורה שהיא תמיד הבינה. היא לא הבינה למה אימא כל הזמן רבה
עם אבא. אימא אף פעם לא הבינה את אבא, למרות שאבא ניסה להסביר
לה עד שהיה מוותר על המילים, אבל לא על עמדותיו.
אימא הייתה מוזרה. אבא אמר שהיא השתנתה מאז שאחיה של קרול,
ירדן, מת בעריסתו בהיותו בן שלושה חודשים. קרול לא הכירה את
אימא לפני שהיא השתנתה, כי היא נולדה אחרי שירדן מת. "אם היא
הייתה כזאת כשהכרתי אותה, לא הייתי מתחתן איתה." אמר אבא,
והוסיף: "היא פשוט איבדה את הראש."
קרול תמיד פחדה קצת שגם אבא ישתנה יום אחד. אבל הוא לא השתנה
עד יום מותו, בו הוא קיבל שבץ והתמוטט על דלפק הבר. האמבולנס
הגיע מהר, אבל המוות היה מהיר יותר, וקטע את להבת החיים של
אביה בין פועלים שיכורים לארון משקאות ולריח של בית שימוש
מסריח שאסלותיו מלאים קיא. קרול חשבה שהגיע לאביה למות בצורה
יותר מכובדת. אימא ניסתה לשכנע אותה, אבל היא לא הדליקה נר
לנשמת אביה, כי אין נשמה. כך אבא אמר, ואבא יודע הכי טוב.
"את צריכה גבר שיאהב אותך." אמר נהג המונית והציץ במראה. "את
יודעת, אבא זה אבא, אבל זה לא אותו הדבר."
"הלוואי שלא הייתי בתו." אמרה קרול.
"למה?"
"כי כך הייתי יכולה להתחתן איתו. עכשיו היה יכול להיות לי בית
מלא בילדים."
הנהג שתק. החושך זרם מבעד לזגוגיות המבריקות. אימא לא הייתה
אישה טובה לאבא, וקרול תמיד חשבה עלייה כעל האישה האחרת. האישה
שאיבדה את הראש כשירדן מת. האישה שתמיד רבה עם אבא ולא הצליחה
להבין שאבא תמיד צודק. אבא אמר שאימא תמיד הייתה אישה לא
מציאותית. ואז כשהמציאות לא הסתדרה עם חלומותייה תקוותיה
ושאיפותיה, היא "איבדה את הראש." אבא אמר לה פעם ש"רק אדם טיפש
מנסה להתאים את העולם אליו, במקום להתאים את עצמו לעולם. העץ
עומד עקשן מול הרוחות החזקות ולבסוף נישבר, בעוד גבעול מתכופף
ברוח ונשאר שלם." קרול הבינה זאת למרות גילה, ולא  הבינה למה
אימא לא מצליחה להבין זאת.
טוב, זאת אימא. ואימא הייתה טיפשה.
"מעולם לא היה לך גבר אמיתי, חוץ מאביך?" שואל נהג המונית.
"כולם היו אבי עד שפתחו את הפה." היא עונה. "ואז במיטה כששכבנו
הם היו שוב אבי. ואחרי המין היו להם רעיונות, ואבא שוב נעלם.
לא הצלחתי למצוא את אבי למספיק זמן, למרות שניסיתי. אבא מת.
אני לא הראה אותו עוד."
"אולי בעולם הבא." יורה הנהג.
היא שותקת. מה הוא יודע. אין עולם הבא. אבא לעולם לא טועה. מה
שמוחשי פה בשבילה זה לשתות את עצמה למוות. כי העולם הזה חרא
ואין שום אפשרות לעבור אותו פיכח. ומה לעשות שלאלכוהול יש
תכונה להשמיד תאי מוח? לא נאבקים בזה. מתכופפים עם הרוח. המוות
רוצה לקטוף אותך? בבקשה. רק תן לשתות משהו ולעשן איזו סיגריה.
ואז אפשר לירות לעצמך בראש ולגמור עם זה. אין נחמה פה ואין
מקום אחר. דרך שמובילה לשום מקום.
"את יודעת מה את צריכה?" אומר הנהג. כן. עצות בבקשה. אותם
קיבלה כל חייה. "קראתי את זה באיזה ספר. את צריכה לברוא את
עצמך מחדש. לשנות את דפוסי המחשבה, את מבינה? להקיף את עצמך
ביופי עד שתפנימי זאת לתוכך. אני לא פסיכולוג, אבל זו העצה
הטובה ביותר שתקבלי בחייך."
אבל אני לא יכולה להפסיק להיות אלכוהוליסטית, נכון אדוני? היא
חשבה. אני לא יכולה להצמיח תאי מוח חדשים. אני לא יכולה למצוא
יופי איפה שאין. אני לא יכולה לברוא יופי ולהתאים אותו לכיעור
שרק הוא קיים סביבי. אני לא יכולה להיות בלתי מציאותית. אני לא
יכולה, ואסור לי בשום פנים ואופן, להיות אימי.
"אזכור זאת." היא אמרה בלי להתכוון.
דרך זורמת. כביש אפל. מוביל לשום מקום. איפה שהוא במוסד סגור
אימא שלה נטרפת משדים ששייכים רק לה. אצלה הייתה תאונה בין
דימיון למציאות. יש הרוגים. אימא לא שרה לה אף פעם שיר ערש
כשהייתה תינוקת, כך אמר אבא. היא שרה לירדן. אימא אף פעם לא
קראה לה סיפור. כשהיא נרדמה בלי שמיכה אימא מעולם לא כיסתה
אותה, זה היה אבא. כשהיא לא רצתה לאכול כפעוטה, אימא לא נלחמה
איתה. רק על דבר אחד התעקשה אימא: שהיא תתרחץ כל ערב. "הבת שלי
לא תלך לישון מסריחה." כל עוד היא ישנה נקייה אז הכל בסדר. זה
המדד לנורמליות. קרול תמיד חשבה שאימא שלה לא מתעקשת על הרחצה
רק בגלל דאגתה לניקיון בתה, אלא למען ההרגשה האישית של אימא
שהיא יוצאת ידי חובה. אם הילדה ישנה נקייה זה מכפר על הכל. זה
המדד להיותה של האם דואגת לבתה.
זה התחיל כשאימא הייתה מכינה מאכלים מוזרים. סלט טונה עם
שוקולד למריחה ומלפפונים חמוצים, מורתח עם שני כפות סירופ פטל.
בשר גולש טובע בגלידה תות - בננה, שניהם אפויים בתפוחי אדמה עם
סוכר. מאפה עוגת גבינה עם חתיכות שווארמה מבצבצות בתוכה. סלט
ביצים במיונז עם בצל, מלח לימון, ורסק עגבניות. ספגטי עם סוכר
וחרדל. ואימא לא הייתה מבינה למה הילדה לא אוכלת ומעדיפה לקנות
פלאפל מחוץ לבית. "בשביל מה אני מבשלת? בשבילי? את צריכה
לאכול. איך את חושבת שתגדלי?"
"אני אוכלת."
"פלאפל זה לא אוכל מזין. צריך ויטמינים. צריך מינרלים. זה הדלק
של הגוף."
ויום אחד אימא לקחה ספר עבה, חתכה בתוכו חלל, והטמינה בו סכין
קפיצית שקנתה במיוחד כדי להכין את עצמה ל"יום הדין מתקרב,
חמודה. באלגן יהיה פה. את יודעת..." (חיוך הזוי.) "גלגלי
השמיים הפסיקו לקדוח מחשבות עתיקות, אלוהים ויתר עלינו. השטן
ייכנס עוד מעט בשערי היקום והרצח ישתולל ברחובות. חבל שאין לי
את האקדח הענק הזה שיש לרמבו. את חושבת שמוכרים כזה בקניון?"
היא הייתה יושבת שעות מול מסך הטלוויזיה, ונראה שלא היה אכפת
לה מהו הערוץ ומהי התכנית. היא הייתה מדליקה את הטלוויזיה, וכל
תחנה שהייתה עולה הייתה בסדר מצידה. ואם קרול הייתה מעבירה
ערוץ (קרול מזמן הפסיקה לשאול אם היא יכולה.) היא לא פצתה פה.
וכשהיא הייתה ישנה עיניה היו נעות במהירות תחת עפעפייה
ונשימותיה היו כבדות. אך בבוקר כששאלה אותה קרול, היא טענה שלא
חלמה אף חלום.
היום בו נטרפה אימא היה היום בו יצאה קרול לבדה לסרט, ואחריו
פינטזה על בירה קרה. אימא זרקה קודם כל את הטלוויזיה מחלון
הקומה הרביעית, ואחר כך את כל תכולת הבית שהצליחה לעבור דרך
החלון. ספלים ניפצו זגוגיות קדמיות של מכוניות חונות, וכך
הצליח הסכו"ם להגיע למושב הנהג. שלג של בגדים ירד כמו שלכת אל
הרחוב שם התגודדו אנשים מלאי עליצות, לא מוכנים לוותר על ההצגה
הטובה ביותר בעיר אותה קיבלו בחינם. מערכת הסטריאו על חמשת
הרמקולים התנפצה חלק אחר חלק על האספלט למטה, וידיאו, קלטות
וידיאו, מצעים, וילונות, כריות, מזרנים, ספרים, (מלבד הספר עם
הסכין.) טלפון שנעקר מהקיר, תיקים, עיתונים, תמונות, נעליים,
תכולת המקרר, סירים מגשים ומחבתות. האזרחים הטובים של הבניין
שמחו מאוד לחייג מאה למשטרה, ואימא שמחה מאוד לא לפתוח להם.
רכב מכבי אש הגיע לרחוב ועבד על פריצת הדלת. היא צרחה אל הרחוב
העולץ ש"אלוהים מתבייש בכם." וש"שכחתם את נשמתכם." וש"השטן
בדרך לכדור הארץ רכוב על מרכבה רתומה לשמונים כלבים מהגהינום."
וכשהדלת נפרצה היא ביקשה מהשוטרים רק לקחת את הסכין הקפיצית
שלה. (לא שנתנו לה.) היא הלכה בשקט אל ניידת המשטרה, שותקת
למול קללות השכנים, ואושפזה עוד באותו לילה במוסד סגור לחולי
נפש, שם היא נמצאת עד היום. כשקרול חזרה מהסרט היא לא הייתה
צריכה שהשכנים יגידו לה ש"אימא שלך משוגעת." היא רק אמרה:
"תספרו לי משהו חדש." ומי הייתה צריכה לאסוף את ביתה מהרחוב?
קרול כמובן.
כשהראש טיפש אין הרבה אשליות. המוח מבין רק מה שהוא רואה. אין
עולמות אחרים. רק אותה חללית בצורת כדור ארץ מלאה מים שמרחפת
בחלל האינסופי, ועל החללית יצורים שהם בני אדם, טורפים זה את
זה, מטרפים זה את זה, משעממים זה את זה, מנצלים זה את זה בשביל
מסך טלוויזיה גדול יותר. כולם משחקים קצת כל מיני משחקים בתוך
החיים שקשורים לבסוף לכסף, ואז כולם מתים. הילדים שלהם נשארים
כדי לקבור אותם ולשחק במקומם. ועוד מעט יבואו הנינים, שיקברו
את הנכדים, שיקברו את הילדים. העולם של אלוהים. עולם השיעמום.
עולם חוסר התכלית.
נהג המונית ניסה לעצור לפתע בחריקה. ראשה של קרול התנדנד כאילו
הייתה בובה על חוט. משהו במעיל גשם נחבט בפגוש המכונית, ואז,
רק אז, המכונית הסכימה לעצור. "אלוהים האדירים הכל יכול בעל
אלף השדים. מה זה היה?" נהג המונית נראה מבוהל מאוד. ולמרות
שקרול רצתה לחייך בשעשוע, גם בה דבקה בהלתו.
הוא יצא מהמכונית והביט אל משהו שנראה כגוף אדם. מעיל גשם חום.
נעליים גבוהות שחורות. שיער... מוזר. משהו לא היה בסדר בשיער.
כשהוא הפך את הדחליל רק אז הבין מהו. מצד הכביש קפץ אדם בעל
שיער דליל והושיט ידו לנהג המונית. הנהג הביט עליו בתימהון.
"מי אתה?"
"אוכל לבקש את ידך?"
"מה...?"
והאיש תפס בידו וחתך אותה מגופו בחרב.
"מה קורה? מה קורהההה?" צווח הנהג.
"איבדת יד." אמר לו האיש. "הנה. אני יעזור לך." הוא שלף שרוך
והידק אותו סביב היד החתוכה בחוזקה כדי לחסום את הדם מלהישפך.
"למדתי את זה בצופים. עכשיו כדאי שתרוץ במהירות לאימא שלך לפני
שהסכין שלי תקפוץ שוב, ותוריד לך את היד השנייה."
"אתה משוגע..."
"נעים להכיר גם אותך. קדימה קדימה למרפאה שם תקבל הרבה
תרופה."
האיש התרחק בתחילה בריצה קלה כמסרב להאמין, ואז נפתחו לו
צינורות החשיבה והאימה, והוא רץ כמו שד.
"שלום איש קטן." אמר הזר. "היית חברמן."
האימה שיתקה את קרול כשהוא התבונן בה. שפתיו מילמלו לעצמו משהו
שהיא לא שמעה. היא קפצה למושב הקדמי, סגרה ונעלה את הדלת. אז
בדקה במהירות שכל הדלתות נעולות. היא הבינה במעורפל כיצד
נוהגים רק מצפייה. כעת לחצה על דוושת הגז כשהאיש מתקרב לחזית
המכונית. הוא שלף אקדח במהירות וניקב את המנוע דרך המיכסה.
המכונית נדמה.
סהרי ירח מטורפים היו בעינים שהביטו בה עתה. משהו בזווית החיוך
היה מוכר. האיש עלה על מכסה המנוע, חרישי כחתול, ורשם משהו
במהופך על הזגוגית הקדמית. המילה היחידה הייתה כתובה במרקר
ירוק. המילה זעקה: "קרול!" האיש שלא ידעה כיצד הוא יודע את
שמה, חייך.

"מותק." אמר פעם אבא. "אל תתני לאיש לייאש אותך. אם תבחרי
להתייאש תעשי זאת בזמן שלך. בתנאים שלך. במקום בו את מרגישה
נוח לייאוש. ככה אם תצטרכי להאשים מישהו, תאשימי רק את עצמך.
אסור שמישהו יידע שהוא זה ששבר אותך."

"לא אתה תשבור אותי." היא מילמלה.
"מה זה?" קרא האיש. הוא הקיש על זגוגית מושב הנהג. "את מדברת
לעצמך, חמודה?"
המילה -חמודה- לא נאמרה בצורה נחמדה, מינית, או אפילו מקנטרת.
היא נאמרה בשנאה. שנאה כה גדולה אלייה אישית, שנאה שהיא לא
ידעה את סיבתה, שנאה שלא תשבע עד שתוציא את ליבה.
האיש הביט בה רגע בעיניו, מכושף, מתודלק, טעון, ואז לבש אגרופן
והחל לרסק את זגוגית הנהג. היא נסוגה בבהלה למושב השני. האיש
ריסק באיטיות מוקפדת את כל הזכוכית מהשוליים, ואז ניסה להגיע
אליה בחרב שלו. ראשה נחבט בבהלה בשמשה הנגדית. נשמע פאק עמום.

"מותק." אמר האיש. (היא שנאה את המילה מפיו. רק אביה קרא לה
כך.) "אולי תתני לבשרך לעטוף את הסכין שלי כדי שאוכל לבכות על
קברך? אני אהיה היחיד. אף אחד אחר לא יבכה על קבר של שיכורה."
מי אתה? היא רצתה לצעוק. אבל האימה שיתקה את מיתרי קולה. אני
מכירה אותך? היא רצתה לשאול. אבל רק ייבבה חנוקה יצאה משפתייה.

"לא אגיד לך מי אני למרות שאת מכירה אותי. או שאולי הזיכרון
שלי מצוי בתאים מתים במוחך. יש לי חשבון ארוך איתך, קרול. ארוך
מאוד. וכמה עצוב שמוחך המחורר כמו גבינה שוויצרית לא זוכר את
מי שעומד להיות מלאך המוות שלו."
"עזוב אותי, חרא."
"תחפשי את עצמך." האיש ירה במנעול.
"אלוהים..." היא הטיחה את ראשה בזגוגית שמאחורייה. שברי
זכוכיות עשו חתכים עמוקים בפנייה, אבל היא לא התייחסה לזה. "לא
כל כך יפה..." התנגן הבית בראשה מתוך השיר של חנוך לוין. "ובטח
כבר לא בת שש-עשרה..."
"מותק. הפנים שלך נראות כמו קציצה!" צווח הזר בעליצות.
כשהוא פתח את דלת הנהג, היא ניסתה לקפוץ החוצה דרך חלון הדלת
השנייה. חצי גופה היה בחוץ כשהיא תלויה כמו אריג כביסה. הוא
הצליח לתפוס בנעלייה וניסה למשוך אותה אליו.
"יכולת לפתוח את הדלת, בעלת מוח מחורר שראתה יותר מידי סרטים."

היא קיפלה רגל אחת ובעטה בפניו. הוא השמיע נהמה, אבל לא עזב את
כף רגלה. היא ניסתה שוב, ונפלטה החוצה כשנעל אחד נותרת בידו של
המטורף. היא התגלגלה על הארץ, קמה, והחלה לרוץ בהמשך הכביש.
הוא הסתכל עליה בחיוך. אז יצא מהמכונית, הניח את הנעל שלה לאט
לרגליו, שלף את אקדחו וכיוון בזהירות.
"אני אגיד לך מי אני ומי את." הוא צווח אל גופה המתרחק, אבל לא
מספיק רחוק כדי שלא יוכל לקלוע. "את זו ש..." היא לא שמעה את
המשך המשפט.
האיש משך אז בהדק, והקנה הסתום מאבק שריפה התפוצץ בידו. הוא
התמוטט חסר הכרה.
"אני זו שמזיינת לך את הצורה." היא לחשה והתרחקה בכביש.




ירדנה ידעה שהיא חולמת. אבל למה שתרצה להתעורר למציאות מחורבנת
כשהחלום כל כך יפה?
היא עומדת יחפה במגרש לממכר מכוניות. סביבה סוסיתות שחורות
ומכוערות. אבל לידה... הו, לידה, עומדת קבריולט אדומה ונוצצת,
מלאה אדרנלין, מתפקעת מחיוניות, מפרכסת מעוצמת עוצמתה היא.
אני זו המכונית. היא חושבת. היא חמה כמוני. היא מתפקעת ממיניות
כמוני. היא רוצה לתת לי את אורגזמת חיי!

אני חיפשתי כל הזמן את האורגזמה המושלמת. שתרטיט את גופי.
שתיתן לי להרגיש כמו ים של סקס. שהרגיש כל כך סקסית עד שאגמור
רק מעצם היותי אני. שלא אזדקק לאותם גברים שדרכם אוכל להעריץ
את גופי. אותם שיפשופים עקרים בתוכי... לא עוד. ארגיש כל כך
סקסית וכל כך חמה שמגע יחיד בין רגליי יטלטל את גופי באורגזמה
ארוכה שלא נגמרת כמו חשמל שיעלה מבין רגליי ויפרוץ למוחי
בנחשולים של מים. חשמל ומים מבין רגליי עד שאחוש שמוחי מתייסר
בעונג. טובע בחושים בלבד. כמו סקס שדוהר בקבריולט אדומה בכביש
רחב ריק ומבריק, דוהר אל כדור אש ענקי שטובע בים כחול. יחפה
ולבושה בגדים קלים. חשה את פיטמותיי הזקורות מתחככות בבד הדק.
המיניות טעונה בין רגליי ומתחננת להתפרץ. קבריולט אדומה רוצה
לפורר אותי לתשוקה רכה שלא נגמרת, טובלת בריח אדמת חמרה
הפוכה.

קן של ברבי מגיע אליי מקראוון לבן ומבריק. הוא משתחווה ומנשק
את רגלי היחפה בנשיקות של אש. הוא קם ומנפנף מול פניי במפתחות
הקבריולט.
"אלה גדולה." הוא שואל. "רוצה לנסוע על כביש הסקס?"
"כן." אני עונה.
הוא מושיט אליי את המפתחות ואני לוקחת אותן. אצבעותינו נוגעות.
ניצוץ כסוף מזנק מבין האצבעות. אני ניגשת לקבריולט ונכנסת לתוך
מושבי העור השחורים שריחם כריח גומי שרוף. מתניעה את המכונית
שעונה לי ברעם מגרגר ושבע בדלק משובח.
לכו, סוסיתות מחורבנות. אני על סוס הדם שלי. פורצת אל הכביש,
והוא חלק ורטוב. רחב ונקי ממכוניות אחרות. נמשך עד אין סוף.
האורגזמה נטענת בין רגליי. עוד מעט, אני אומרת. עוד מעט אתן לך
לקחת אותי אל
"ההרים הכחולים!" אומר קול לצידי.
במושב לצידי יושב אדם בוגר דליל שיער. שני עיניו הן להבות
רעות. הוא מגחך. משהו אני מרגישה נוזל מבין רגליי. אני מביטה
לשם ואני רואה דם.
החלום הזה כבר לא מוצא חן בעיניי.
"מותק." הוא אומר. "את לא זוכרת אותי. אבל אני זוכר היטב
איך... חטאי האדם רודפים אותו, ותמיד הם תופסים אותו לבסוף
לפרוע את החשבון הישן."
היא נחרדה לגלות שהמכונית היפה הפכה לתנין ענק שכל קרביו
הפוכים כלפייה. ואילו ההגה... ההגה שבו היא אוחזת הוא עין
ענקית מגירה נוזלים שומניים.
"לילה לילה אצלי במיטה..." הוא שר. "ואיך היא בכתה כשהיא
הזדיינה..."
אתה לא אמיתי. אתה סתם חלום. בקרוב אתעורר, שטופת זיעה אבל
מאושרת...
"על רכבת השדים."
הכביש נע תחת המכונית כמו שטיח שמישהו ניער. כמו ספינה על
גלים. כמו
"זיון על גלגלים! ילדה טובה מבית טוב." הוא אמר. "היא אוהבת
סקס נקי וסטרילי. ללא הפרשות גוף..."
פתאום המכונית הפכה טובענית. היא ניסתה לצאת ממנה, אבל כל פינה
בה נגעה הייתה ג'לי אדום-שחור בו ידה טבעה. המכונית זלגה
ותפחה. כיסתה אותה, איימה להטביעה...
"למה אתה..." היא שאלה. "איזה חשבון ישן?"
"עכשיו את תדעי!"
ופתאום היא ידעה. והתודעה פירקה את מוחה. גורמת לה להתפלל
לרחמים. גורמת לה לדחוף לעבר הערות. אבל לא. לא הפעם.
ליבה של ירדנה נדם בתוך חלומה. היא טבעה במיטתה. איש לא יידע
שלפני מותה מוחה התחרפן טוטאלית מאימה.
"כשהשכל נמצא עמוק בתחתונים, אומרים שלום, אנחנו נפרדים."




משהו לא בסדר עם העולם היום. חשבה מיכל. ואם מדברים על זה, אז
משהו לא בסדר עם העולם כבר שנה תמימה. זה התחיל לאחר שהיא חשפה
את נשמתה באלבומה האחרון בפני עשרות אלפי מאזינים, והתגלגל דרך
הראיונות שהיא נתנה, וההופעות שהיא הרימה. ואז, אחרי שהיא נתנה
כל מה שהיה לה באלבום השירים הכפול "חור בלב." ("19 שירים. לא
20." תיקנה את העיתונאי.) ופערה חור מדמם ממנה נשפכה נשמתה אל
הקהל בצוותא, קיסריה, ופארק הירקון ("10 שירים אני מבצעת מ'חור
בלב' ואשיר עוד מאלבומים מוקדמים יותר עד שישתיקו אותי.") לא
נשאר בה דבר. היא שרה את כולה והוציאה מתוכה כל כך הרבה, שנדמה
שלא נשאר בה משהו. ריקנות זה לא דבר שהיה מוכר לה. ודווקא לכן
זה מצא חן בעינייה. סוף סוף היא רואה את העולם פחות או יותר
כמו שהוא באמת, ולא דרך אותם מראות מעוותות ופילטרים ציבעוניים
שהיא ראתה אותו קודם. בשביל בריאותה הנפשית זה היה יופי טופי,
אבל מבחינת קריירה... טוב, פה זה בעיה. כי לאדם ריק אין מה
להגיד, וכשאין לך מה להגיד אתה לא יכול לכתוב שירים. ואז מחברת
התקליטים לוחצים, ורומזים משהו כמו: "כששלמה ארצי ניתקע, הוא
בילה קצת בבית הבראה." פתאום הבעל מתלונן ש"אי אפשר כבר לדבר
איתך שיחה רצינית. מכל מילה את חייבת להוציא בדיחה." ולילדים
נמאס שאימא מסתובבת בבית בלי לעשות כלום כמו... כמוהם. היא
מרימה הופעה פעם בחודש, קצת חזרות אחרי שהלהקה כבר הבינה
ת'קטע, וחוץ מזה אין כבר מה לעשות. בדרך כלל היא מוציאה אלבום
בקצב הרצחני של אלבום לשנה. והנה, עברה שנה ואין אלבום. כבר
סביבה חולפים המילים מפה לאוזן: מלכת הזמר הישראלי איבדה את
הקסם?
אולי. היא חושבת. אבל מה אני אשמה?
אז היא ניסתה לכתוב. אלוהים יודע שהיא ניסתה. אבל כשאין לך מה
להגיד, ככה נראה השיר. בנאדם צריך להיות מתוסבך כדי לכתוב
ושפוי כדי לחיות. ובאמצע? זו לא אפשרות. אם אתה באמצע עלייך
לכתוב ג'ינגלים לפרסומות.
מה את מרגישה? יופי טופי. טוב. אז קחי סיגריה ותצפי שוב
בטלוויזיה. חרא עלייך. אני צריכה להתפרנס. קחי מנוחה. משעמם
לי. תמצאי תחביב. אני מתעניינת רק במוסיקה. אז את בבעיה.

כן. את בבעיה, מותק. בעיה במחשבה.
 
מה עושה אישה מעשנת בת 35 עם בעיה במחשבה? הולכת לטייל כדי
לברר לעצמה כמה דברים. הולכת "לאסוף את עצמה" כמו שנוהג בעלה
להגיד. ילדי הקטן והטיפש, אתה מציק לאחותך? אז תאסוף את עצמך.
בתי המטומטמת, לא הכנת שיעורים? תאספי את עצמך. כי רק ככה אפשר
להתקדם בחיים. אלה שלוש מילות הקסם. אפילו אם אתה בוחר ברגע של
אמנזיה לזכור רק משהו אחד מחייך הקודמים, זכור זאת: יש רגעים,
חביבי, שעלייך לאסוף את עצמך.
אז זה מה שהיא עושה. הוריו של בעלה לא גידלו ילד טיפש. בתל
אביב היא עוד יכולה להסתובב בלי שיטרידו אותה יותר מידי.
תוקעים בה מבטים. אז מה? (יגידו: ראיתי את מיכל בעיר. תעביר את
המלח.) בתל אביב כולם משתדלים לתת לך כבוד, אבל לא יותר מידי.
שלא תחשוב, חביבי, שהחרא שלך לא מסריח. אתה הרי לא מחרבן
נרקיסים, נכון? או שאולי אתה חושב שכן? מה? ורדים? מותק, השתן
עלה לך לראש.
בניינים גבוהים, שמיים אביכים, שמש חורפית מעל מעטה של עננים.
מיכל, יהיה בסדר? היא לא אכלה חרא שבע שנים בקריירה מקרטעת
בשביל ניצחון של שלוש שנים טובות. אז רצף תקליטים של אחד לשנה
כבר נשבר. אז מה? יהיה תקליט קצת מאוחר יותר. נכון?
אולי לא...
מה לא? בטח שכן. אתה יכול להתערב על הפרווה שלך שכן.

"את מיכל!"
"מה?"
"בחיי שאת מיכל!"
האיש שעומד מולה בהבעה של השתאות כמו ילד לפני צעצוע חדש,
יתחיל עוד מעט לשאול אותה מתי ייצא האלבום הבא. הוא ירצה
חתימה, ינסה לומר כמה משפטים כדי שתזכור אותו, ויילך בהרגשה
שהיא עשתה לו את היום. הוא לא תל אביבי. בטח תייר מאיזה מושב.

"כן... שלום..."
"בחיי שאת גדולה. לא העריכו אותך בהתחלה, אה? אבל בסוף יצאת
גדולה. רצו להוריד אותך מהבמה, אבל אני אמרתי לעצמי: ילדה,
ילדה, עוד תורידי ת'ירח בשבילם. אז מה? צדקתי או צדקתי?"
אם אלה האפשרויות אז כנראה ש..."
"צדקתי. בחיי, הייתי מוכן להתערב על הפרווה שלי שבסוף הם ייפלו
לרגלייך."
הביטוי הזה. ככה דיברו בילדותה במושב...
"אתה גר באחד המושבים..."
"מה, הפרווה? מצלצל כפעמוני נוסטלגיה, אה? אני יכול לקחת אותך
עוד יותר אחורה במנהרת הזמן. בואי נראה, את זוכרת אותי?"
"לא... מאיפה אני אמורה..."
"זה לא קשור ל'אמורה.' זה קשור לרוצה. אני יכול לקחת אותך
אחורה בזמן עד הזמן שלפני שנולדת. דבר כזה יימצא חן בעיניך?"
"אתה פותח גילגולים קודמים?"
"לא. אני סוגר. סוגר חשבון. אם זה השעשוע שאת אוהבת..."
זה קרה באמצע הרחוב כמו שיר של בוב דילן. הוא תקע את הסכין
בעורפה במניפת דם גדולה, וכאילו גופה הפך לעיסת בשר מהצוואר
ומטה, היא התמוטטה כמו בניין קלפים אל האספלט הקשה. את האספלט
היא חשה רק בראשה כשהוא השמיע "פאק" עם החבטה.
זה רק חלום, מתוקתי.
"רק חלום." היא לחשה אחריו. חלום זוועתי בו מישהו גרם לה
להיות... מה? נכה?
את עדיין רוצה לקחת אותי להרים הכחולים?
"להרים הכחולים... כן... מה יש שם?"
מוות, יקירתי. הנה. הזמן לשוב הביתה.
ודרך הפה, ילדים, הוא דקר את מוחה.

זה לא יעבור בלי לעורר מהומה ברחוב.
אנשים התקהלו סביבו בצרחות. אדם בחליפת דגמ"ח כיוון אליו אקדח
וצרח: "אל תזוז, מאנייק! אל תזוז! תשתטח על הריצפה! אני אפוצץ
לך את הראש!"
"מותק. תירגע. זה לא כמו שזה נראה."
"אני ישחיל אותך, מפגר! אל תדבר!"
"זו?" הוא הצביע לעבר הגופה. "זו בסך הכל ערימה של
אבטיחים.
"
כל עיניי האנשים סביבו התרוקנו לפתע. פתאום כמה התחילו לצחוק.

"מה..." אמרה אישה ופרצה בצחוק. "זו בסך הכל ערימה של
אבטיחים!"
"ערימה של אבטיחים?" מילמל הדגמ"ח והוריד לאט את אקדחו. "זה
נראה לי לרגע כמו..."
"גופה?" שאל דליל השיער.
"טוב... כן."
"איזה דימיון יש לכם... ישר מהשדה. רוצה לטעום?"
"אני לא יודע..."
"היי. למה לא? הנה. אחתוך לך פלח."
הוא פתח אולר חד עד להבהיל וחתך משולש בגולגלתה של מיכל. משם
הוציא פרמידה של מוח על בסיס פיסת גולגולת משולשת. הוא הגיש
אותה לבעל האקדח.
"בבקשה. מתוק ואדום. על הסכין."
האיש הביט רגע בדליל השיער וניגש אליו. נוטל את ידית האולר
וטועם מהמוח.
"איך הטעם?"
"קצת משונה..."
מתוק...
"מתוק."
טעים...
"טעים."
אתה רוצה עוד.
"אני רוצה עוד."
"אז תתכבד. לבריאות. ואני. אני צריך ללכת."
"אפשר גם?" שאל מישהו.
"בבקשה."
"מי אתה?" חזר ושאל האיש.
"אני? קוראים לי איציק. ואני חושב שהעולם יפה."
"גם אני חושב. כולנו יכולים להתכבד?"
"כן." חייך דליל השיער. "כולכם."
"אין כמו אבטיח טרי באמצע היום." אמר מישהו. ובעודם פורסים
ואוכלים, הוא חשב שעכשיו מיכל באמת מרגישה ריקנות בראשה, ועם
מחשבה אופטימית זו, המגל נעלם בקרן הרחוב.




זה בר בסגנון שאיתו קרול מרגישה נוח. מוסיקת רוק שקטה. לא
תובענית מידי. גם עברית. למשל משינה ב"רכבת לילה לקהיר." זמן
להתחבאות. זמן להירגע. איש לא מכיר אותה פה. על הבר היא מזמינה
טקילה כפולה ומדליקה סיגריה. הברמן מביט בה בבעתה, אך לא אומר
מילה. כשהטקילה מגיעה היא גומעת לגימה גדולה ושואפת מהסיגריה.
47 תפרים על פנייה היפים. האם גם עכשיו הם יפים? זה אכפת לה?
כן. זה אכפת לה. היא ארוזה בגוף ופרצוף. ועכשיו הפרצוף שלה
נראה כאילו הוא עשוי טלאים.
מה היה לאיש ההוא נגדה? זה לא היה ניסיון לאונס. זה גם לא היה
רצח למען שעשוע. רצח למען שעשוע, עדיין יש בעולם המטורף הזה
דברים כאלה.
יש לי חשבון ארוך איתך, קרול. ארוך מאוד. וכמה עצוב שמוחך
המחורר כמו גבינה שוויצרית לא זוכר את מי שעומד להיות מלאך
המוות שלו.

מה היא כבר עשתה שגרם למישהו לשנוא אותה כל כך? ילדות קשה, אבל
תמימה. וזה ברור: הוא יחזור. הוא ירדוף אותה בכל מקום. עלייה
להגן על עצמה. את המוות היא זו שתביא על עצמה. בתנאים שלה.
בזמן שנוח לה. אף אחד לא יגיד שהיא נרצחה. יגידו שהיא התאבדה.
חייה יהיו שייכים לה לתמיד. עד הרגע שרק היא תיקח אותם מעצמה.
היא. לא אף אחד אחר.
מישהו התקרב וישב לצידה. נראה קצת שיכור. שערו דק ומלא.
שמנוני. חצי בלורית מכסה עין אחת. הוא מביט בה במבט מרוכז. אבא
קרא לזה "מבט נפץ." היא פלטה עשן.
"אתה רוצה משהו?"
"אלוהים..." הוא ממלמל בקול הזוי. "רואים שהיית פעם יפה. מה
לכל הרוחות והשדים הדפוקים קרה לפרצוף שלך?"
"תאונת דרכים." היא משקרת בלחש. "תאונת דרכים דפוקה."
"הפרצוף שלך נכנס דרך השימשה? לא אמרו לך לחגור חגורת בטיחות,
ילדה?"
"פספסתי ת'קטע הזה."
"חתיכת קטע לפספס, מה? אלוהים. רואים, באמת רואים, שהיית יפה
פעם. חתיכת ביזבוז דפוק. עכשיו תישארי מכוערת לכל ימי חייך."
"תודה על העידוד."
"לא בא לך פשוט למות?"
היא הביטה בו במבט נוקב וכיבתה את הסיגריה במאפרה. השיכורים הם
האנשים הכנים ביותר בקוסמוס המחורבן הזה. הם יגידו את כל מה
שהם מרגישים, ולא רק זה, הם גם ישירו את זה ברחובות. אם הם
יחשבו שאת מושכת, הם יגידו את זה. אם הם יחשבו שאת
מותק, הפנים שלך נראות כמו קציצה!
מכוערת. זה מה שהם יגידו. אולי היא תנסה משהו. רק בשביל לבדוק.
היא הישירה אליו מבט. "רוצה לשכב איתי? בלי כסף."
הוא מביט בה בעיניים מחושמלות. "מותק." הוא אומר. "אני לא אשכב
איתך גם אם תשלמי לי. את רוצה שיהיו לי סיוטים בלילה?" ואז הוא
קם ועובר שולחן בהפגנתיות.
שלום חיי מין. היא חושבת. היה נחמד. אבל נראה שלא נתראה יותר.
ואלוהים... כמה שלא אכפת לי.




מיכה הוציא את ראשו מתוך הבוץ. מסכה מקועקעת מפניו החזירה לו
מבט בשאגה קפואה. הוא ניגב את גופו ואת הזין שלו מרכיכות בוץ
גדולות, מנגב בעלי שיחים גדולים ורחבים, מודע לספיגת הזמן
התמידית באוויר, לריח הבנזין והשתן. מקור חד של עורב שיכור
צווח בשמיים הפתוחים והסתלסל איתן מוכה עצב ויגון. מיכה זרק את
העלה הירוק האחרון וחשב על [איך זה קרה?!] פנייה של מלי
המשוללים רציונליות באור הכתום בגווני האש של האח. עינייה
כבויות תקועות במבט חסר הבעה בגווני הכתום המתלבים בעוז
ובוערים על מיצי החיים. בידייו החזקות האלו הוא ביקע בולי עץ
עגולים לא לשם לובן עיניים סומות וחיוורות, כי אם למען התשוקה
והאהבה.
זה היה ונראה כה תמים ויפה. נהר כחול ופרוש ידיים שמחליק במים
טהורים בו השתכשכו עירומים יפים ואוהבים. ולילה של גשם זלעפות
שפצעו כמו מטח זכוכית מחה הכל. כמו יד המצללת זגוגית אפופת הבל
פה. לבדו תחת ירח משוגע מלא ומדמם וקרישי ג'לי שחור שנזלו לאט
מהשמיים. לוכדים ברווית כרסם את אור השתקפות הירח מהנהר. ולפתע
הוא הרגיש עייף. כמו חש לראשונה במשא ואותות של אלפי שנים
עתיקות. ברגליים יחפות בגשם הוא נע בעצלתיים, ראשו בחלום לבן
מרקד עם הגשם. נדחף פנימה בדלת העץ ורואה אותה יושבת מביטה
באש. סמיכת הבד השחורה על גופה ופנייה רציניות וחסרות הבעה. פה
הוא ידע שהמכה ניחתה. ונזרק למיטה מייחל שהעייפות היא מוות.
אין לו מושג כמה זמן ישן. כשהתעורר נדמה היה לו שאין לו מחשבה
כלל. זה היה בוקר סתווי וקר שבו הקור עמד כמו מלך המים בשדה
שטוף טל. המחשבה לא העלתה דבר ממרחק של- דע מה שאתה רואה. הוא
הילך באלכסון. חוצה את החדר כמו קרח. והטביע ראשו בתוך גיגית
המים.
שנק...
המים היו קררררים והוא חש שראשו מתערפל ומאבד כיוון חשיבה
כלשהו. ואז זה פה. כל הרהיטים חזרו למקומם. יש משהו מוכר וטוב
על כתפיו והוא רואה ומבין הכל. וראיית העולם הפרטית כיסתה
לבסוף את ישותו בשמיכת אור חמה ומוכרת. ואז הוא הסתובב וראה
אותה. זה היה (המגל. היה צריך לדעת כי לא הייתה אפשרות אחרת.)
הוא. זה היה האיש הבזוי המזדיין שבכלל לא שייך לפה. מיכה חטף
את גרזן החוטבים ממקומו על הקיר ויצא לחפש אחריו עד הלילה.
הביצות שבחיים עושות הסבה פראית ומקועקעת והופכות לביצות חיות
שלא כמטאפורה בשדות הלא נגמרים שבקצה האדמה. מיכה שוטט בהן כמו
סומא חירש ומזדיין בתחת שאיבד גזר. רק רטט מתון של מיתר יחיד
במרכז בטנו היה משהו שיכל לשמש כמצפן. הוא חש כמו מייג'ר טום.
האסטרונאוט האבוד בחלל של דיוויד בואי. פה לחורים שחורים קראו
ביצות. לרעב קראו חושך. ולתחושת הנקם והכעס קראו במקהלה: חוסר
אוויר. הייתה תחושה מחליאה ומטרפת שהאפלה נעה כמו מסטיק הנלעס
היטב. אף אחד לא מעריך גם את התועלת שבכוכבים והירח עד שהם
נעלמים. תהיו יפים ותשתקו, הם אומרים. ואלה נעלבים ומתכבים.
שורות צפופות ודקות [כשיני קלשון!] ממונולוג של אדם שנקבר
בעודו בחיים ריחפו סביבו ועל עיניו כצעיף משי של זונת השטן.
באימה חש טובע באפלה, כי שפיותו מתקלפת ממנו כמו סריג הנפרם
שורה אחר שורה. המילים השחורות המשלימות והטרופות למחצה ריחפו
והתחנפו בו עד שחש שאחרוני המחשבות שעדיין היו בשליטתו חומקים
מגולגלתו ומרחפים סביבו בעדנה כערסל ריק בלב האטלנטי. כגשם
שחור וחרישי שהיה מוות שמזרבב לחורי הביוב המסורגים. קצה מדרכה
מסריחה המערסלת בתוכה קליפות תפוזים וקונדומים משומשים, נוזל
ו...
הוא כרע על האדמה והידק ראשו לברכייו. חרד לצעוק שמה יצרח
לנצח. חושב על מלי [מלי!!!] מתפלל לעיניה הנבונות האוהבות,
לגוף החם שחיבק כשהיה קר. לתחושת הבל פיה על עורפו ולכל זווית
חיוך ומגע שפה. וזה היה כמו תקיעת יתד במרכז האפלה. ים הטירוף
שקע ועולמו המוכר השחור והבזלתי עלה מחוספס קר ורטוב למגע, אבל
שם. הוא קם כמו משיח בשליחות אמונה, וכל ביצה מהבהבת באדום על
מיתר תחושת בטנו. כעל מסך מכ"ם.
בראשונה הוא ראה נצנוץ אור לבן כצבע חלב. ואז, בוהק לידו בחטף
ונעלם, נצנוץ בצבע זהב. במהירות מיומנת להפליא, ידייו ומוחו לא
שכחו זאת, הוא הניף את הגרזן מתחת לזרועו אל לובן החלב שבלב
החושך כשנשמעה שם החבטה.
-בנזומאנייק אוכל בתקת.. דה כואב...-
דם אדום, סמיך כמו ריבת אוכמניות, עלה בידו של הדבר הזה ורוסס
במניפה אדומה על וילון החושך.
-אדה מתוגע...? יט לי דיניים רגידות!-
הדבר הזה כנראה חיפש משהו על פי הרעש, ואז העלה משהו שנשמע כמו
מצית, ועשה גיצים. אז תקע אצבע מקומטת מרטיבות לתוך התחת שלו
שכרגיל חירבן נפט והצית אותה. מעלה להבה סגולה יפה.
-אתה אוהב סגול, הה?-
מבט לגילגול הבא: המוצץ מתעופף דרך סורגי המרפסת של סופת
אוקטובר 2091. קלשוני ברק לבנים מעוקלים ביסורים, ננעצים
ברשעות בשמיים. גשם שחור רדיואקטיבי זולג בכבדות צמיגית משמיים
סגולים בשבע-שמונה גוונים, ועננים שחורים כבדים ממוטטים בתוכם
על רקע עננים גבוהים יותר. המוצץ מסתלסל ברוח והיד מושטת לעברו
בעוד ידי אבא, גדול וחזק, תופסות בבתי השחי ומרימות על כתפיו.
אימא לא תוכל לבוא. אתה שומע? אימא לא תוכל לבוא.
ואבא דוהר קדימה לתוך הסופה הסגולה בעוד העין חותרת אחורה, אל
אימא... וריסים כבדים נסגרים על שמיים רעבים.
הצחוק שלו גולגל על השדה כמו כדורי באולינג. ברק לבן כבד חצה
את השמיים באלכסון והתעקל לעבר אופק מרוחק. ומיכה ראה אותו
לרגע. רטוב עד לעצמותיו במעיל גשם ארוך עם עין אחת מטורפת של
גולה שקופה שמרכזה אדום מפרפר, ועין שנייה אנושית אך פצועה.
עין מושאלת מאדם מת. כובע בוקרים רחב על ראשו, וקצוותיו רצועות
ארוכות של מים. ובמרכז הפרצוף פה מגחך אדום מדם ריבת אוכמניות
וחלון שבור במרחק שני שיניים.
ונכבה.
-אתה יודע מה אנחנו עושים לילדים קטנים, מיכה?- הוא צרח את זה
מהאפלה. הוא צרח את זה כמו רכבת חורקת על המסילה.
-אנחנו נותנים להם ללקק לילדות קטנות. אנחנו נותנים להם ללקק
עד שלשונם מכחילה ועיניהם הוזות מצמא. ואז הם שרים לנו שירי
קאנטרי ברוורס. כל דרך הגסיסה למטה...-
פלופ...
נשמע קול פיקוק ולאחריו צחקוק יבש.
-והילדות, מיכה. תנחש מה אנחנו עושים להן...-
[קול רישרוש דק מימין למקום שבו שיער ששם עמד. וקול תלישת שתיל
מהאדמה.]
-אתה חושב שאנחנו נותנים להן למצוץ?-
זה בא מאחוריו!
-אז אין לך דמיון!-
הוא הסתובב בחדות, אבל זה לא היה לטובתו. כי יד אחזה בשערותיו
וצמח חלקלק ועבה נדחס לפיו על שורשיו וגושי אדמה כבדים. הוא
נשנק ולחייו התנפחו. נחיריו מתרחבים כדי לכסות את החסרון
הפתאומי.
-אתה אוהב שהחברה שלך עושה לך ביד? ענה לי... מיכה.-
הצמח נדחף באלימות ובחוזקה, בהפתעה! לתוך פיו. הוא ניסה
להדוף את זה בידייו, אך ידייו לא תפסו דבר.
-אתה אוהב שמלי עושה לך ביד?! תענה לי! אתה אוהב את זה?!- הוא
צרח עכשיו.
מיכה תפס רק חלל ריק. נחיריו רוטטים. לפתע הקול הצווחני הפך
כמעט משיי. כמעט מרגיע.
-תן לי לחטט לך קצת באף. מיכה. אולי זה ירגיע אותך.-
מיכה בעט קדימה בכל הכוח. חושב על בעיטת חצי המגרש של גינצבורג
ועל הכדור הלבן שמתפרק באוויר...
-אוווווויייי!! שברת לי תביצצצצים. בנזונה מזדיין.-
ואז מיכה קיבל אותה בביצים. חש את זה כמו משקולות עופרת
משקשקים בתוך שק האשכים. מרופטות וינטילים. אבל במקום לצרוח
צרב את הכאב בנשימתו ושיחרר אותו בנשיפה רכה.
פווו.
והקאובוי המזדיין עף חמישים מטר. נשמע קול קריעת גדר עץ. ומיכה
ראה איך הוא יודע איפה הוא. הגדר הלא גמורה... מעשה כפיים
להתפאר.
-מיכה... אתה... מתתתת!-
הוא רץ שמאלה באדמה הלחה עד שנתקל בסלע ונפל. אז החל למשש
לאורכו. זימזום יציב וצובר כמו עמוד חשמל במתח גבוה החל לעלות
בקריעות רכות מאזור הגדר השבורה. כדורי ביליארד אדומים החלו
מתעופפים בעיגולים קטנים מתקרקשים בקול שנהבי טהור. בקול
התכל'ס.

מיכה חש באצבעותיו את מגע לוח המתכת וחיפש את הטבעת הקטנה.
טבעת תיל קטנה.
גיצים כתומים דקים החלו לעלות בין הכדורים כשנגעו זה בזה.
יותר מידי קטנה.
יש!
הוא השחיל אותה על אצבעו כטבעת נישואין ופתח את מכסה התיבה.
יש כלי. יש חברות.
קולו של הקאובוי מהחלל עלה משועמם מבין הכדורים. יש סוף לכל
דבר. גם למיכהים.
-אדיוס באמבינו.-
לא אצלי. מיכה כיוון לעבר גדודי האדומים וירה מניפה רחבה של
כדורים שיצאו בקצב שישים לשנייה.
הם התפצחו ברעמים אלקטרוניים. גיצים לבנים כברקים מיניאטוריים
התפשטו ונעלמו בהיותם בתופרים פרוסים. משאירים קעקוע אור על
הרשתית. איש אחד, איש שנוא אחד, צרח שם כמו חזיר שחוט. ולמרות
ברקי הקלשון הזערוריים לא ניתן היה לראות דבר באפלה. אבל ניתן
היה לשמוע. וזו הייתה סימפוניה מושלמת.
הוא התמוטט אכול התפעמות.
כשדלקו האורות הוא קם בבריכת בוץ. מסיכה קפואה מול פניו. השחר
היה יפה ומלא הוד. קול זריחה הוא קול הנפש. יש צבעים בסך. הוא
חשב על מלי. הוא רצה את מלי. הבוץ החליק מעליו ביופי וקרירות
משלו. הדמעות ירדו מאליהן. נקוות בבריכת האושר ושרות לו
מזמורים של מלאכים. הוא זרק את העלה הרחב בו ניגב את גופו,
והלך אליה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואם ביום שלישי
לא יבוא לך?





אפרוח ורוד
מודאג עד מאוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/05 19:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה