איך אפשר לתאר את הרגע הזה שבו את פוגשת בן אדם חדש וכבר את
מבינה שמשהו עתיד לקרות? הרגע המדוייק הזה שבשבריר של מבט,
בחלקיק של רגע, אפילו מאוד מרחוק, את יודעת באופן עמוק שאת
תתאהבי בבן אדם. שיש בו משהו שיתאים לכאבי הנפש שלך, שיתיישב
טוב עם המבנה הרגיש של השריטות העמוקות שצברת וטיפחת במהלך
השנים. הרגע הזה שפתאום, ממש בשניה ניבטת לה תקוה חדשה, ויחד
עימה שמחה והתרגשות וסקרנות ואהבה לעצמך.
ישבתי באוטו וחיכיתי לו שיצא משערי הקיבוץ הדתי שבו מתגוררים
הוריו, והוא התארח בו בשבת הזו. האנשים שיצאו משערי הקיבוץ היו
דתיים ונעצו מבט ביושבת במכונית המונעת, שהיתה נבוכה מהמבטים.
חיכיתי בסקרנות וגם קצת בעצבנות. לא ידעתי מי יצא. מנפלאות
האינטרנט. הקול שלו בטלפון אתמול בלילה היה נשמע ילדותי ומעופף
ואני חשבתי שיש לי כאן מקרה של weirdo. הוא לא ממש נשמע החלטי,
וגם קצת נבוך ומרחף, אבל עדיין הייתי משועממת ומסוקרנת מספיק
כדי לבוא ולפגוש אותו. שתי נערות אתיופיות לבושות בחצאיות
צבעוניות יוצאות מהשער, אמא ובן קטן - הוא רץ מזיע לפניה והיא
נועצת בי מבטים וממהרת אחריו, עוד שתי נערות. בצד , מעבר לגדר
אני רואה  כמה עיזים, פינת חי?, כבשים, נערות וילדים מטפלים
ומלטפים אותם.  בחור צעיר מתקרב מעבר לשער. גבוה. מרחוק הוא
נראה כבן 16 אולי 18. אבל הוא אמר לי בטלפון שהוא בן 30?!.
חולצה תכולה שהכפתורים העליונים פתוחים. שזוף. בלורית שרופה
מהשמש. ג'ימס דין עולה לי בראש. מתקרב. זה הוא?! זה הוא.
מתרגשת. חתיך. יש בו משהו יפה, סקסי, פראי. הוא מתיישב במכונית
לידי, "נעים מאוד", הוא לוחץ לי את היד, ואני מחייכת. נעים
מאוד. "בואי ניסע לים, מתאים לי ים היום". "טוב". אנחנו
נוסעים, מקשקשים על החיבור לא חיבור לאמונה ולדת. אני נבוכה,
לא ממש מבינה. מה קורה כאן?! בחושים שלי אני מריחה שהולך לקרות
כאן משהו לא צפוי.
"את רוצה חוף עם הרבה אנשים?" "לא, ממש לא". "טוב". הוא מכוון
אותי לחולות, בין הדיונות. אני מרגישה בטוחה. אני חושבת על זה
שאמרתי הרבה בזמן האחרון שאני לא בוטחת בגברים, והנה אני נותנת
לבחור/ נער הזה שאני ממש לא מכירה לנווט אותי בין הדיונות,
שקיות הניילון והזבל, למקום שאני לא מכירה. ההרפתקנות שבי
מתעוררת לחיים. יום יפה היום. שמש של טרום תחילת האביב. קצת
קריר, יש רוח, אבל השמים כחולים לחלוטין. אנחנו נוסעים לא הרבה
לפני שאנחנו מגיעים לגבעה קטנה שמעבר לה, במרחק של חצי קילומטר
רואים את הים. הים הפתוח והגדול, שמשמאל יש בו אוניות משא
גדולות, שמרחוק נראות קטנות ואפורות. למטה מתפרש לפנינו חוף
ללא אנשים. ג'יפ אחד עובר. זהו. ים גדול וכחול, דיונות של חול,
רק שלנו.
אנחנו יוצאים מהמכונית, נבוכים. "אז לאן אתה רוצה לסע?" "חשבתי
לסע לצפון אפריקה לחודש" "אה, חודש זה הרבה בשבילי" אני משיבה.
שותקים. מתבוננים בים. איזה כיף, אני חושבת. פתאום מיום משעמם
נהיה נורא כיף. "חבל שלא חשבתי על זה, הייתי מביא לנו איזה יין
ומשהו לנשנש" "לא נורא, יש כאן מים באוטו וסוכריות טיקטאק".
שוב שתיקה. "אתה רוצה שנשב כאן? יש לי שק שינה באוטו מאחורה".
"לא, קצת קריר לי, בואי נכנס למכונית". נכנסים מתיישבים. "את
רוצה שנלך לקנות יין?" "לא, לא בא לי לזוז מכאן. נורא כיף פה".
מורידה את המגפיים. הוא משכיב את המשענת של הכסא ועוצם עיניים.
אני מרימה רגל אחת למניחה אותה ליד ההגה. עוצמת עיניים. נותנת
לשמש ללטף אותי.
"אז איפה טיילת?" והוא מתחיל לספר על שלושת רבעי העולם שהוא
טייל בו. אני סקרנית. הוא מעורר בי משיכה אבל גם קצת חשש. הוא
נורא צעיר. יש בו משהו נוגע ללב ולא מרוסן.
"רוצה להתקרב לים? בא לי ללכת למים". שוב נוסעים בין הדיונות.
מתקרבים לחוף. עוצרים. מורידים את המגפיים ונועלים את האוטו.
במרחק של 3 דקות הליכה נמצא הים. עד אליו פזורה הפסולת שהוא
פלט: סוליה של נעל, חלקי מתכת חלודים, בקבוק ירוק (יפה דוקא),
חולצה קרועה. אני הולכת לים ומקשיבה לו. כבר שנים שאני מנהלת
עימו דו שיח. לפעמים הוא עונה. לפעמים הוא רק מהדהד לי
במחשבות. כשסיפרתי לבחור על השיחות שלי עם הים הוא גיחך. טוב,
נו, ילד, מה הוא מבין?!. הוא מרים את שרוולי המכנסיים ומכניס
את כפות הרגליים למים. אחר, מתרחק ומתיישב על אבן גדולה. אני
פוסעת על החוף. מתבוננת. המראה היפה כל כך של ים לא מרוסן, לא
מקולקל, שעדיין לא בנו על החוף שלו בתי קפה וטיילת מרחיב את
לבי. כשאני מסתובבת אני רואה שהבחור מנקה פיסה מהאבן לצידו
ומסמן לי לבוא לשבת. אני מתיישבת. מניחה למחשבות לרחף. הוא
אומר "מעניין מה היה קורה אם כל אחד מאיתנו היה רושם את
המחשבות שלו עכשיו על פתק ואחר כך היינו מראים אחד לשני". אוף,
למה הוא מתכוון לעזאזל? הוא רואה את מה שהוא מעורר בי? לא
ברור. כל העניין לא ברור בעליל. הוא מתרומם מהאבן ונשכב על
החול לידי. רציתי לבוא וללטף לו את הפנים, במקום זה, הסתכלתי
על החולות וציירתי בהן עם שבר של צדף. "בא לך ללכת לאכול
דגים?" "כן, אפשר, למה לא". חוזרים למכונית.
שוב מנווטים בין הגבעות. ג'יפ גדול בא ממול. הוא לא מפנה את
הדרך, אני עוצרת. הנהג חולף קרוב אליי כשמבטו הספק כועס ספק
סקרן נעוץ בי. "אמאל'ה, תכף הוא היה יורד להרביץ לי". "חמודה,
את שכחת שאני כאן לידך". חיוך. משהו קורה.
נוסעים למסעדת דגים שלפי הרכבים שחנו בחוץ היה צפוי שיהיה בה
קהל פלצני לגמרי. נכנסים. המארחת מושיבה אותנו ליד שולחן פנוי.
מזמינים אוכל וגם אלכוהול. לוקח זמן לאוכל להגיע. קצת מתבוננים
סביב. אני חושבת מה חושבים האנשים שמסתכלים עלינו מהצד - אנחנו
נראים כמו אח ואחות? בני זוג? משהו לא מוגדר כנראה. קצת
מדברים. היד שלו מונחת קרוב אליי על השולחן. יד של מישהו שעובד
כפיים. האוכל מתחיל להגיע - לחם גדול, חמאה, שום אפוי, בקבוק
של לימונצ'לו. מרימים לחיים. "תסתכלי לי בעיניים כשאת עושה
איתי לחיים". עיניים נעוצות בעיניים, מלטפות, סקרניות,
מאותגרות. הדגים מגיעים. הוא נושק לפיו של הדג שבצלחתו. אני
מחייכת.ילד של טבע. אוכלים. "תשתי, את לא שותה בכלל". עוד
כוסית, ועוד כוסית ועוד. "איזה קטע, זה התחיל בעניין של טיול
ועכשיו אני מרגיש שזה הפך למשהו אחר. הרבה זמן כבר לא ישבתי עם
בחורה ככה במסעדה". אין לי אויר. "את לא שותה בכלל". אני
מחייכת. מהססת. "אני מקווה שלא תעלבי ממה שאני הולך להגיד אבל
את יודעת שעכשיו עם האלכוהול את נראית יותר צעירה?!". "אני תכף
מקיאה". "בואי נשלם ונצא". יוצאים החוצה. מתיישבים במכונית
ומדליקים סיגריה. "בואי ניסע מכאן למקום אחר".
נוהגת מרחפת במכונית. היהודים שרים צועקים מהרמקולים. "אם אתה
הולך אז קח אותי". מזל שאין כל כך מכוניות על הכביש. "לאן
ניסע?" "לא יודע, למקום חשוך". מה זה מקום חשוך? מה קורה? מה
הוא רוצה? מה אני רוצה? האלכוהול לא יושב לי טוב בקיבה אבל
מתיישב לי יופי במוח. מסרבת לחשוב, מסרבת לדאוג, מסרבת להפעיל
את האוטומטים השמרניים שלי. עכשיו גם אני כמוהו, ילדת טבע
בטוחה. עוצרת ליד מרכז קניות גדול סגור וחשוך. "אני צריכה לנוח
קצת, יש לי סחרחורת". עוצמת עיניים. כשאני פוקחת אותן אני רואה
אותו מסתכל עליי מקרוב קרוב. "את בסדר?" "כן, כן, זה רק קצת
האלכוהול" מחייכת. וכבר השפתיים שלו על שלי, כבר היד שלו מלטפת
לי את הפנים והשיער. כבר היד שלי נוגעת לו בזרוע. שפתיים
בשפתיים, לשונות מתערבלות, אנחות קטנות. "בוא תנהג במקומי".
יוצאים מהמכונית והולכים מסביב לה על מנת לעבור לצד השני.
נפגשים. שוב ידיים, שוב שפתיים. גוף לגוף. ידיים פולשות,
אצבעות מחפשות. לשון אחת נמצצת.
הוא נוהג לאורך קו החוף. אני מרחפת. מה קורה? מה קורה? על מי
אני עובדת? באמת אני לא יודעת מה קורה? בטח שאני יודעת. אני
מסרבת להודות.
הוא יורד מהכביש ומתקרב לחוף. כבר דיי חשוך בחוץ. ניתן רק
להבחין בים שמונח לו כמה עשרות מטרים מולנו.
מכבים את המנוע. משכיבים את הכסאות. שוכבים בעיניים עצומות.
נושמים. הרדיו הפסיק לצעוק. הדיסק נתקע. רחש הגלים נשמע מרחוק
רחוק. היד שלו מלטפת לי את השיער ומושכת אותי אליו. "בואי
נעבור לספסל האחורי".
דקה וחצי ואנחנו בלי בגדים. עירומים. מלטפים. נוגעים. סקרנים
ונרגשים. גוף אל גוף, שפתיים. ידיים. נוגעים. בהתחלה בעדינות
ואח"כ ביותר תובענות. הכל כל כך טבעי. העולם בחוץ הפסיק
להתקיים. שמשות המכונית התכסו אדים מבפנים. הבחוץ לא רואה
אותנו ואנחנו לא אותו. כמו ברחם מתכתי מרופד אנחנו מנהלים לנו
חיים ותשוקה על הספסל האחורי של המכונית. אף אחד לא קיים, שום
דבר לא חשוב. הזמן כמו עמד מלכת.
פתאום יורדת העייפות. "מה השעה כבר?" "נזוז?" וכבר אנחנו שוב
לבושים. "אה, אני רוצה לשאול אותך משהו אבל אני מקווה שאת לא
ריגשי". "תגיד בעדינות, אני כן". "אה אני מקווה שאת מבינה שזה
שהיינו עכשיו ביחד לא אומר..." אני מחייכת. ילד טוב. "כן, כן,
זה בסדר, אני לא מצפה שתתחתן איתי מחר".
נוסעים חזרה לקיבוץ. "אז מה את אומרת, ניפגש עוד פעם?" אני לא
עונה, מחייכת. אני באמת לא יודעת מה אני רוצה. "טוב, טוב, אז
נדבר כבר, נראה" הוא משפיל מבט, מהסס. מתקרבת לשערי הקיבוץ,
הפעם אני נכנסת פנימה ומורידה אותו ליד הבית של הוריו. שתי
נשיקות ארוכות והוא כבר בחוץ. אני נוסעת הביתה, מרחפת, עייפה,
מחוייכת לחלוטין. בסה"כ חיפשתי פרטנר לטיול שורשים.