[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
בוהה בשמש

1
אור בוהק סנוור לי בעיניים.
"תסגרי ת'חלון!"
"טוב, מה אתה צועק."
היא הסיטה עליו ת'וילון.
"קום, בוא נלך לבריכה." קום בוא נלך לבריכה. קום בוא נלך
לברכקום נלך לבריכה. זה נראה כל כך לא ממשי שחשתי אולי אני
חולם. אולי אני בסיוט.
"מה לבריכה?" רק למקרה שזה קורה.
"אל תהיה כבד." והיא מעיפה ממני את השמיכה. ואני מרגיש את מחול
השדים מתקרב אליי עם חצוצרות ומגלבים. והראש שלי עוד צולל בכל
הבירות מאתמול. כל הנוזלים שלי אתמול היו מורכבים מבירות,
מארטיק אחד, והרוק שלה. אני מרגיש שאני כבר לא ירדם שוב. ובא
לי להוריד לה ת'ראש.
מפץ של זכוכית מתנפץ פתאום בראש מצד ימין ואני מתקפל.
"מה קרה?!"
אני לא יכול לדבר. חייב לתת לזה להירגע. מרגיש את שפתיי רועדות
על סף בכי.
אני מאלץ את עצמי לקום. אם אשאר שוכב משהו יתפרק בי. אני מרגיש
ת'זה. בחילה אוחזת בי בקרביים כשאני מתרומם. תחושה שאיכשהו,
חלק מהמחשבה שלי נשארה שוכבת על הכרית.
אני ממהר לשכב כדי לאסוף אותה.
אם השמיים יפלו עליי זה יקרה עכשיו. שברי זכוכית לבנים כחלחלים
שצונחים כמו שלכת. משפדים אותי. אצבעותיי נסגרות על המזרן. היא
עכשיו פסל. והפסל מביט עליי. אבל למי אכפת...
הופלה, הנה זה בא...!
שד קטן עם עיניים מלגלגות קופץ לתוך רקתי ותוקע בחצוצרה שגדלה
עם הווליום לתוך חדרי מוחי. הצליל מהדהד בין הבשר לסינפסות.
צורם ומנסר.
 
2
התעוררתי שוב עם אבן ברקה. החדר ריק. החלון סגור. המזרן שטוף
זיעה. קמתי כמו זומבי למקלחת ופתחתי טוש של מים קפואים.
החלומות נשטפו מראשי בבת אחת. משאירים חללים ריקים. הייתי עייף
מלנסות לרקוד עליהם.
שמתי ברמודה, חולצה, נעלי בית מגומי ומשקפי שמש.
אני לא אסתנוור מהשמש המטורפת.
אף אחד לא יראה את עיניי המוטרפות.
יצאתי לים.
באמצע על הכביש רציתי סיגריה. לא לקחתי כסף. קיוויתי שמישהו
בחוף ייתן לי.

3
הים נפתח לפניי גדול וכחול. לו הייתי חש כמוהו. אנשים עם מטקות
או סתם יושבים על כיסא בד ומסתכלים לאופק. לא רחוק בחורה עם
ביקיני שני חלקים. יושבת ומעשנת בסתלבט. רגליה פרושות לפנייה.
"יש לך סיגריה?"
היא מסתכלת עליי דרך משקפי השמש. מסתכלת עליי כאילו אני רוצה
לזיין אותה. אז רוכנת לתיק לידה ומוציאה לי אחת. וממשיכה לבהות
לתוך האופק.
"אש..." הקול יוצא צוחק. חשבה שאפשר להצית סיגריה מהשמש?
"מה אתה רוצה?" פונה אליי לפתע בחמת זעם.
"אי אפשר לעשן בלי אש." אני מדבר בנימה של -את בטח יודעת את
זה.- אבל אני לא בטוח שהיא זוכרת את זה. לפחות לא כרגע.
"קח!" היא מושיטה לי בשאט נפש מצית שהיה מוטל בין רגליה. אני
רואה עליו פתאום ציור של שרירן עם זין ענק עומד. אני מצית
וזורק אותו לידה. חש בחילה. מסתובב והולך בלי מילה.

4
יש תענוגות מושלמים מעטים מאוד בעולם הזה.
אחד מהם זה ללכת על קו המים בשעת שקיעה או קצת אחריה, עם
סיגריה ביד וראש שמרגיש טוב וחופשי. הכל היה לי פה חוץ
מהאחרון. הכאב ברקה מימין הפך עמום. אבל עדיין מורגש. לעומת
זאת תחושה של רצועת עור רטובה מתייבשת בשמש הייתה על מצחי. אבל
כבר אמרו שאי אפשר לבקש הכל.
שמעתי פעם מישהו שר על מישהי שהוא רואה אותה מנגנת לו בכינור
בוער. כך הרגשתי באותו הרגע כלפי החיים. קצף הגלים הלבנבן
שנשטף אל החול כמו היה לי חיזוק לזה.
כשהסיגריה נגמרה זרקתי ת'פילטר לים והסתכלתי לאופק. מישהו שישב
לא רחוק הלך פתאום ואני ישבתי בכיסא הבד מסתכל לשמיים. לים.
לתפר ביניהם. מסתכל על הריק. וככה. מרגיש איש אחד בקוסמוס שלם
ישבתי בלי מחשבות. רק רחש גלים. עד שפתאום כמו הקצתי וראיתי
לילה וכמה כוכבים שהספיקו לזרוח. אז קמתי. מרגיש קצת קל יותר.
והלכתי לחפש את הנערה שלי.
הרחובות בזמן של קצת לפני השקיעה עד קצת אחריה, ריקים. זה זמן
של אחרי ים ולפני דיסקוטקים ומסעדות. או אולי סרט. הבחורות
מתעלסות עכשיו עם הבנים אחרי שעשו מקלחת. או נרגעים קצת עם
מוסיקה, או משהו כזה. הזונות תופסות את מקומותיהן במדרכות.
["את עד לתחנה, אני מהתחנה עד לצומת."] המבוגרים הולכים לישון
והצעירים עושים כאסח.
"מחפש מישהי?" זורקת אליי אחת.
"לא אותך."
בלילה כל העיר הזאת נראית כמו זונה.

5
אני לא צריך לחפש אותה הרבה. יושבת בלובי של האכסניה, פניה
צופות לצד השני איפה שאני יודע שיש טלוויזיה. אבל הסיבוב
מסתיר. שערה רטוב. פניה שלווים אבל נרגנים קצת כמו רוב הזמן.
כאילו משהו טוב שצריך להגיע נמצא במצב תמידי של כמעט פה. היא
יפה. לא יפיפייה, אבל פניה נוחים ונעימים. לעולם לא אוכל
להתאהב בה. אך נוח לי איתה. אני יוצא ממקומי וניגש אליה. פניה
מופנות לשמע קול הצעדים.
"איפה היית?"
אני מציץ במסך ורואה את שון קונרי הצעיר מחייך חיוך חצי סנט
לאורסולה אנדרס.
"עזבי אותו. אני אמיתי." אני אוחז בידה ולוקח אותה אחריי.
"מה קרה פתאום?" היא אומרת במבוכה ומחייכת חיוך קטן וביישני.
מפליא אותי כל פעם מחדש איך היא קולטת אותי. לפעמים אני מרגיש
שקוף לידה. עוד במעלית העולה אני מצמיד אותה לדופן וטועם עמוק
את שפתיה ולשונה. כסות דקה שכמו מגנה עלייה נושרת ממנה ופנייה
הופכות רכות ומתמסרות. הנרגנות ברחה מפני להטי.
בדלת ידה רועדת עם המפתח. זמן רב לא הייתי איתה. אני פושט את
חולצתי וגוהר עלייה במיטה. מפשיט ומנשק. מפשיט ומנשק. עד
שגופינו העירומים נשטפים בזיעה. [מי חשב להדליק ת'מזגן.]
והופכים לבשר אחד לשנייה אחת של אושר צרוף, ולתחושת שלמות
חולפת.

6
היא יצאה מהמקלחת עירומה, המגבת תלויה על כתפה. זרעי נשטף
ממנה.
"איפה היית קודם?"
"בים."
"מה עשית שם? היית בא לבריכה."
"הסתכלתי לאופק."
"לאופק?"
"כן."
היא הביטה בי רגע. ואז הוציאה תחתונים מהמגירה והתחילה
להתלבש.

7
"תביא עוד חריף!"
המלצר הביט בי חשדן ומשועשע. כבר חיסלתי שתי צלוחיות חריף.
"אולי אתה רוצה חריף אדום. זה יותר חריף."
"מה, יש יותר חריף? תביא!"
הוא הביא לי את זה וזה בדיוק מה שרציתי. בוער ועוקץ בפה.
"אתה תצרח בשירותים." אמרה לי. עוקבת אחרי הלחם הטבול בחריף,
וקצת חומוס בשביל הטעם.
"מה?" לרגע לא הבנתי ואז קלטתי. "את תרגיעי אותי." אמרתי
מחייך.
הזמנתי שתי כוסות בירה שלושה רבעים, אבל עם קולה בפנים. והיה
בזה קצת קרח ולימון. לקחתי לגימה הגונה והדלקתי סיגריה.
משהו נפתח בי אחרי הים. ראיתי בעיניה שהיא שמה לב שהתנהגותי
שונה קצת, אבל היא לא אמרה דבר על זה.
"גמרנו פה?" שאלתי.
"אני גמרתי." אמרה. והוסיפה בקול שקט ומתוק, "פעמיים." בת צחוק
על שפתיה.
הייתי מת לנשק אותה באותו רגע. אבל השולחן הארור...
חייכתי. ליבי רועד.
סימנתי למלצר שיבוא כבר ונתתי לו עשרים טיפ למרות שאיחר עם
החריף האדום עד שכמעט הייתי שבע. בחוץ, על המדרכה, נישקתי אותה
נשיקה ארוכה ושיסתכלו כולם.
"בואי נלך לים." לחשתי לה.
"לא להתרחץ, נכון?"
"לא."
מונית הבליחה לידנו, ואני הושטתי ידי במהירות. היא נעצרה עשר
מטר אחרינו וחזרה ברוורס.

8
בחושך אי אפשר להסתכל אל אופק הים. לא רואים דבר חוץ מקצף גלים
לבנבן על החוף, ואת רצועת החול עצמה.
"לא תמיד הייתי זרוק כזה." אמרתי לה. ידה שלובה בידי. נעלינו
וגרבינו זרוקים רחוק מאחורינו, ורגלינו היחפות חשות בחול החם.
"איך זרוק?"
"את יודעת, חי את הרגע. לא מתחשבן."
"אני יודעת." אמרה. ואז הוסיפה, "זה בא מייאוש."
יש בה יותר ממה שנראה בהתחלה. איך לא ראיתי?
"היו לי חלומות גדולים פעם." אמרתי לה. "וזה משגע את הבנאדם אם
הוא מתעקש להחזיק בהם. הבנתי את זה, ואיכשהו..." רעד אחז בי.
"איכשהו השתנתי. כאילו השלתי מעליי איזו קליפה. היו ימים אז
שרציתי למות."
חשתי את עיניה מביטות בי... באהבה. אז היא אוהבת אותי.
"ואז היו לי חלומות קטנים, רגילים, אבל עוד הייתי רעב. אבל
הרגשתי קל. כמעט מאושר. אבל קרה פתאום שהרעב גבר. ואז היה
תסכול. ואז יום אחד חשתי כאב ראש נוראי מאחורי המצח. פה."
הצבעתי למרכז מצחי. "ואז דממה. וידעתי שמשהו נכבה בי." לקחתי
רגע לסדר ת'דברים. הגלים ליקקו את החוף. "הייתי צריך לבכות.
הייתי צריך להרגיש משהו. אבל נשארתי אדיש. וזה הפחיד אותי פחד.
הרגשתי קר והתנהגתי בקרירות כי פתאום לא יכולתי אחרת. מה שנכבה
לא נדלק בינתיים. אז החלטתי שאני שובר הכל. שברתי חיסכון
שהוריי חסכו לי מילדות ונסעתי לפה. הייתי שיכור רוב הזמן.
הגעתי לשתי קופסאות ביום. שכבתי עם תיירות בודדות." [היא
השפילה את מבטה.] "הסתובבתי כמו סהרורי. ישן כשבא, ער כשבא,
אוכל לא משנה מה. העיקר לא להיות רעב. פעם הייתי שבוע על חומוס
מקופסה ופיתות. חישבתי שהכסף יספיק לי לעוד שבועיים, ובתוכי
כנראה שחיפשתי כבר דרך למות. לילה אחד שיחקתי פוקר עם כמה
חבר'ה קצת שתויים. ראיתי ת'קלפים כפול. הרגשתי חרא ולא יכולתי
לחשוב. אמרתי להם שאני הולך רגע לשירותים. חשבתי לשטוף שם
פנים. זה היה באכסניה שגם אני וגם הם גרו בה. באותו חדר שבו
גרו שלושה מתוך הארבעה. לא חזרתי. הם הלכו לראות מה עניינים,
ומצאו אותי מעולף עם יד אחת בתוך האסלה, כולה מלאה בקיא. ישנתי
ככה שמונה-עשרה שעות. כשהתעוררתי הרגשתי יותר חלש מ... לא
יודע. חלש מאוד. הרגשתי שהייתי ככה קרוב למות מאפיסת כוחות.
והם אפילו לא חשבו לקחת אותי לאיזה רופא. חשבו שסתם שתיתי יותר
מידי. החלטתי לחיות. עבדתי קצת. עושים פה מספיק כסף מתיירים.
עדיין הרגשתי קצת מת בתוכי. אבל נתתי לעצמי עוד צ'אנס. פגשתי
אותך. ועכשיו אנחנו כאן. אבל עכשיו אני מרגיש שמה שנכבה פתאום
מתחיל להתעורר. לאט לאט כמו נפתח לי הראש למה שהיה קודם."
ידי התהדקה סביב ידה. "תהיי כשזה יקרה, בסדר?"
היא חייכה. לחלוחית בעיניה. "לאן יש לי ללכת?"
חיבקתי אותה זמן ארוך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שסק זה פרי
חיוני.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/05 19:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה