כל הבוקר הסתובבתי בבית יחפה.
הרצפה היתה קרה .מאוד קרה.
הבית כולו היה עדיין ריק . טוב,אולי לא ריק פשוט מלא בכלום.
המובילים אמורים היו להגיע מוקדם להביא את חיי בקופסאות
אבל חייהם של אנשים אחרים היו ארוזים סמוך לחיי והמובילים
כנראה הובילו אותם קודם.
אז חיכיתי שיגיעו גם חיי.
יחפה.
עברתי מחדר לחדר לאט אמרתי לעצמי כדי שיעבור הזמן תתהלכי בבית
כל פעם רגל אחת על בלטה אחת ,רציתי לדרוך על כל האריחים בבית
לפני שזה יהיה בילתי אפשרי והלכתי כך עקב אצבעות ,עקב אצבעות
מחדר לחדר .פה תהיה מכונת הכביסה ולא אוכל לדרוך כאן ופה המקרר
וכך מבלטה לבלטה מאריח אחד לזה שלצידו נושקת בכפות רגלי לבית
שעוד רגע יהיה שלי שלי שלי שלנו.
יחפה.
חכיתי.
ואתה דפקת בדלת .בהיר , מלוכלך על המצח שלך טיפות של צבע לבן
מהדירה שסיידת בכדי להחזיר אותה לבנה כשהייתה לבעליה
פתחתי את הדלת ועמדתי מולך .
חייכת .השן הסדוקה שלך שתמיד מזכירה לי איזה מין ילד כדורגל
שובב היית , חייכה אלי בחזרה .
היתה רוח חמה בחוץ וזה היה מוזר כי כל השבוע רק ירד גשם.
"מה עשית כל היום ?" שאלת ואני הרמתי את היד והסטתי לך את
השיער מכתם הצבע על המצח. אהבתי אותך כל כך בדיוק כמו שהיית
מלוכלך ופרוע .
מה עשיתי ? חשבתי לעצמי שלא עשית כלום רק חיכיתי . המון זמן
חיכיתי. כל כך הרבה זמן כבר כמה שנים שאני מחכה  שכבר חשבתי
שאף פעם לא תבוא . חשבתי שאחכה לנצח חשבתי שהנמשים האלה שלך
לעולם לא יהיו גם קצת שלי.
ואתה הסתכלת עלי ,השן הסדוקה שלך הלכה ונעלמה עם החיוך שלך תחת
השפה העליונה ובפניך השתקע מבט רציני יותר
"למה את  בוכה ?"
אני לא יכולתי להסביר
כל הסבר נראה לי מיותר, קטן מכדי להעביר את כל מה שחשתי, ההקלה
הגדולה, התחושה הזו שהאמונה שבה אליך ששוב, יש סיכוי, חזקה
מכדי לדבר עליה.
ואתה הסתכלת עלי שוב וניגבת לי בשרוול החולצה שלך את הדמעה
ואמרת "אני יודע את בוכה כי קר לך ברגליים ,למה את הולכת יחפה
ככה  בבית ?"
יש לך כשרון של ממש לחלץ אותנו מבורות המבוכה שאני כורה לנו .
התיישבת על המדרגה ומשכת אותי עלייך ,כפות רגלי מונחות על נעלי
העבודה שלך ,לא נוגעות ברצפה .וכך ישבנו וחיכינו למובילים
שיביאו לנו את החיים בקופסאות.ואני הרגשתי שכל החיים שלי כבר
פה - חלק מהם ארוז בגוף שלך והחלק השני בגוף שלי.

והמובילים- שיבואו מתי שיבואו.